וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)בשנת השמיטה, מוטלת חובה על עם ישראל לחדול ממלאכת עיבוד הארץ. הכתוב אומר (ויקרא כה, א-ד) "כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'". מלשון הכתוב עולה כי זהו דין ב"חפצא" של הארץ שיש להביא לכך שתנוח ותשבות.
כך עולה גם מן הגמרא במסכת קדושין דף ל"ז עמ' א', המבחינה בין מצוות שהן חובת קרקע וממילא אינן נוהגות בחו"ל, לבין מצוות שהן חובת הגוף ונוהגות גם בחו"ל. רש"י מבאר "חובת קרקע – כגון… שביעית". שמיטה היא אחת מ"חובות הקרקע".
ברם, כשהכתוב אומר גם "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" משמע כי זהו חיוב המופנה לאיש מישראל – אל הגברא. בהתאם לכך נמצא כי אם למשל, תופעל מכונה בערב שנת השמיטה, עם "שעון שמיטה" והיא תקצור בשמיטה, לא יחול כל איסור, כי איש ישראל אינו עושה דבר בשנה השביעית. אכן, הקרקע לא שובתת ומוציאים ממנה את כל מלחיה וכוחותיה, אבל האיש – נַח.
נמצא אפוא כי בפנינו לכאורה סתירה מובנית בפסוק. מצד אחד כתוב "ושבתה הארץ" ומשמע כי זהו חיוב החל על הקרקע, ומצד שני הכתוב אומר "לא תזרע" ו"לא תזמור" ומשמע כי זו מצווה שחלה על האדם. כיצד מיישבים סתירה זו?
על סתירה זו עמד, מטבע הדברים, הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "ושבת הארץ", שהרי אם המצווה מוטלת על החפצא, מה תועיל מכירת הארץ לגוי או "אוצר בית דין", הרי בפועל הארץ אינה שובתת? הרב קוק מיישב כי מהות המצווה ותכליתה היא להביא לשביתת הארץ. אולם, דיני המצווה וגדריה מייחסים את החיוב לאדם, כי ציוויי התורה ניתנו לאדם ולא לקרקע.
אך לכאורה הקושי לא נח, שהרי התורה היתה יכולה להטיל על האדם אחריות לשביתת הארץ, לוודא כי אף מכונה, גוי או ישות אחרת, אינם עוסקים בעיבוד הארץ בשנת השמיטה? אם המטרה היא שהארץ תשבות, היינו מצפים כי תחול חובה לשמור על הקרקע עצמה, לבל תעבֶד ע"י שום גורם שהוא?
החתם סופר משיב על קושי זה כך: אין ספק כי כאשר יורד מָן – אין זה יבול שמניבים השמיים. הקב"ה הוא הממטיר מן, ואילו השמיים הם רק מקום הימצא המן עד הגיעו לארץ. באותה מידה כאשר צומח יבול מן הארץ, אין זו הארץ הנותנת יבול, אלא הקב"ה הוא הנותן מזון לאדם. אכן, למען לא יהא הנס ניכר ציווה ה' כי האדם יזרע ויקצור. אך פעולות אלו אינן גורמות לכך שהקרקע תיתן יבול, אלא הן השתדלות של האדם שבעקבותיו – הקב"ה נותן יבול.
הקב"ה ביקש להמחיש לאדם שהיבול לא צומח מהקרקע בזכות מעשיו, ומשום כך ציווה עליו לשבות בשנה השביעית ולהיווכח כי גם כשהוא לא עושה כלום – יש לו מזון.
נמצא כי הקרקע נחה כל הזמן, גם בשש השנים, כי היבול לא בא מהארץ. הגברא הוא שאין לו מנוחה בשנים אלו. בשנת השמיטה יש מנוחה לקרקע (כמו בשש השנים שקדמו לכך) ויש מנוחה גם לגברא, שאינו עושה מלאכה.
בהתאם להסבר זה, מובן מדוע הציווי חל רק על הגברא, ואין ציווי שמתייחס אל החפצא, שהרי הקרקע עצמה לא זקוקה למנוחה. היבול לא בא מהקרקע. מי שצריך מנוחה בשמיטה הוא האדם, שבכל שש השנים עושה השתדלות טבעית והצטווה לשבות ממה שנראה לו כעבודת הארץ, כדי להיווכח כי מזונו אינו תלוי במעשיו. עתה מובן מדוע אין חיוב על האדם לוודא שהקרקע שובתת, שהרי היא ממילא לעולם שובתת.
הנה כי כן, הארץ לא צריכה לנוח כי התבואה לא באה ממנה, אלא מהקב"ה. אדם מישראל הוא העמל והוא שצריך לשבות כדי להיווכח כי אין זו הקרקע שמניבה, ואין זה פרי עמלו שזן ומפרנס אותו, אלא הכל מתת שמיים. זו מהותה של שנת השמיטה, ואידך זיל גמור.
