נופש כהלכה

יש בידינו לשנות את המציאות. שינוי המציאות הוא פועל יוצא של החשיבות שאנו מייחסים לנושא מסוים, ושל נכונות ההשקעה בו. כאשר עניין מסוים עומד בראש סדר העדיפות, ומעדיפים לא להתפשר כי אם להיאבק עליו, ואף מוכנים לשלם על כך מחיר מסוים וחוסר נוחות ונעימות – הדבר עשוי להשתנות, בעיקר כאשר הוא הופך להיות גם אינטרס של אנשים נוספים.
בימי הנופש האלה טוב לדבר על שינוי המציאות בענייני נופש דווקא. דוגמה לדבר: ככל שירבו אלה ששחייה נפרדת תהיה חשובה להם, והם יפעילו לחץ כלכלי על הראשי הערים הנושקים לים, על בעלי המלונות שיש בהם בריכה, על בעלי הצימרים באזורים שונים, ויתבעו כי לפחות חלק מהשחייה תהיה נפרדת – כך יתרחבו המקומות המציעים שחייה נפרדת, וכך תיגרמנה שתי טובות גדולות. הקטנה שבהן היא העובדה שנוכל לשמוח ולפוש אף אנחנו, ולגדל את ילדינו לא תחת כפייה אנטי-דתית מתמדת. השחיה המעורבת אסורה לפי כל קנה מידה של הלכה, ואנו זכאים לנפוש על פי ההלכה. הגדולה שבהן היא זיכוי הרבים – אם תהיה אפשרות סבירה ונוחה לשחייה נפרדת יגדל מספרם של אלה שיבחרו בטוב, ולא יעברו על עבירות חמורות שבשחייה המעורבת, וכך תשתנה המציאות גם מבפנים. מדובר אפוא לא רק בפינוק ובזכות, כי אם גם בייעוד – בכל מקום בו ישנה תביעה שהיא הוגנת וצודקת יש גם אפשרות להעצים את הטוב.
הדבר נכון גם לגבי שמירת שבת. לא יהיה זה נכון להחרים מקומות מחללי שבת. החרמה בכל היא כלי אלים, שבדרך כלל נזקו גדול מתועלתו, והוא אף מעורר את הסטרא אחרא להחרמה הדדית. לעומת זאת, עידוד מקומות שומרי שבת, והעלאת הרמה של שמירת השבת במקומות הנופש והאירוח הוא עניין שיש לענות בו. תמיכה בבעלי העסקים שהתארגנו לצורך שמירת השבת, ותביעה מתמדת ממקומות האירוח להקפיד על שמירת השבת לא רק במה שנראה לעין האורחים כי אם גם מאחורי הקלעים, הן הדרכים הנכונות להתקדמות. בכל תחום עלו הסטנדרטים, ומה שהיה טוב אתמול מהבחינה החומרית אינו מספיק היום לנופש. מדוע אפוא ייגרע חלקה של עליית הרמה בשמירת ההלכה במקומות השונים?
תחומים אלה ועוד רבים אחרים יכולים לעבור שינוי שכאמור פירותיו יהיו כפולים – הם גם ישנו את המציאות ויאפשרו לנפוש כהלכה, והם גם ירחיבו את מעגל שומרי ההלכה והנאמנים לה, ומתוך כך יתרחב המעגל של הספקים שיספקו שירותים כהלכה וחוזר חלילה. כמובן שיש להיזהר שלא לחרוג מהאחריות הציבורית – פעמים רבות הצבת סטנדרטים גבוהים מידי, שאין ההלכה תובעת, תמוטט את עולם שמירת ההלכה. אמנם, יחידים יהיו שיזכו בהקפדה יתרה, אולם הציבור עצמו לא יבקש רמות כאלה של הלכה, ובסופו של דבר יצא שכרנו בהפסדנו. דוגמה לדבר היא התביעה המתמדת והצודקת לעליית רמת הכשרות במקומות השונים, אולם היא עצמה עומדת על סף קריסת הכשרות הממלכתית הציבורית, והעוינות שבין ההכשרים השונים מגיעה לפעמים לידי אבסורד וביזוי התורה. אולם עצם העיקרון של תביעה מתמדת לתיקון העולם על פי דרך התורה היא הדרך הנכונה והראויה לשינוי המציאות. תביעות אלה יש לצרף גם להגינות המסחרית, לתשלום ראוי לעובדים, ליצירת מקומות גישה ראויים לנכים ולעוד עניינים שהם חלק בלתי נפרד מהעלאת הסטנדרטים של נופש כהלכה.
נופש אינו אסור – להפך, טוב לו לאדם כי יינפש ויאגור כוחות, יחזק את הקשר בתוך המשפחה ויצא משגרת החיים. מאידך גיסא, נופש אינו הפקרות, והוא לא נועד כדי להיות תקופה של הפקרות. הקיום הגדול של "בכל דרכיך דעהו" יכול להתממש דווקא בימים אלה, ובכך גם להיות שותף לאחריות הציבורית הגדולה של חיזוק נאמני הברית שבין כנסת ישראל לבין הקב"ה.
(ראה תשס"ד9