הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אל תבקשו לטומאה בהם, אני ד' א-לוהיכם" – התשוקה האנושית לקבל מידע מעולמות עליונים מוכרת מאוד, הן לבני אדם והן לתורה. העולם המורכב בו אנו חיים, חוסר היכולת לעמוד על הצדדים הפנימיים של המציאות, לדעת מראש את תוצאות הפעולות השונות שאנו עושים, להכיר במענה הנכון מול האתגרים העומדים בפנינו – מביא רבים מבני האדם לחפש את המענה למצוקותיהם בכלים המספקים מידע מעולמות עליונים. התורה מכירה את הבקשה הזו היטב – ואוסרת אותה, זולת ההליכה לנביא. את שאר הכלים – בעל אוב, ידעוני, דורש אל המתים, מכשפים וכדו' – היא אוסרת לחלוטין.
נחלקו ראב"ע ורמב"ן האם העובדה שהתורה אוסרת את הכלים האלה – מעידה על כך שהמידע שהם מספקים הוא אחיזת עיניים, ושקר מוחלט. ראב"ע טען שכן, וקבע כי "התורה לא תאסור האמת רק השקר". ריבונו של עולם מציל אותנו מהליכה אחר פתרונות שווא והבל, מסיר את המסווה מעל הרמאות הגדולה שמאחזי העיניים מגנבים בה את לב הבריות, ומכוון אותנו לאמת העובדתית בלבד. לעומתו, טוען הרמב"ן, כי הייחוד באיסורים אלה אינו נובע מהמידע השקרי. להפך, בעולם שבו שכינה שורה ונבואה קיימת – מתרחשים גם צללים, חלומות, כלי כישוף וכדו', שהם הקליפות של תופעת האמת. בשל כך, אפשר דווקא שהם יספקו פתרונות מוצלחים למצוקותיהם של בני אדם, והפיתוי ללכת אליהם גדול. הסיבה שהתורה אסרה אותם אינה השקר העובדתי שבהם, אלא מעטפת החיים שבמסגרתה אנו מחויבים לחיות. חוקי הבריאה הם המרחב בו עלינו להתנהל, ואל לנו לפנות אל מה שמחוצה להם. רמב"ן רואה קשר בין איסור כשפים ובין איסור כלאיים: בשני סוגי האיסורים מצווה עלינו ריבונו של עולם למנוע את הניסיונות לפרוץ את מסגרת הבריאה, ולטשטש את ההבדל בין בורא לנברא, ומורה לנו לקבל את העולם כפי שהוא, ולחיות בעומקו, בלי לשנות את הכללים.
האם לאיסור אובות וידעונים ישנה משמעות גם בחיינו? דומה שכן, וזאת בשני מעגלים, בין בתנועה הרוחנית של ראב"ע, ובין בזו של רמב"ן. גם בתוכנו מסתובבים מבטיחי הבטחות ומתקשרים שונים עם כוחות עליונים, הטוענים כי יש בידם לתת למבקשים את שרותיהם את ההחלטה הנכונה במצבי התלבטות. החלטות הנובעות מתקשורים, 'פתיחות' למיניהן, על פי הזוהר כביכול, דרישות אל המתאים, ועוד ועוד. מדברי הראשונים אנו למדים כי משתי סיבות אנו צריכים להתרחק מהם. ראשונה בהן היא ההתייחסות לכל הכלים האלה כאל כוחות הבל, אחיזת עיניים, ניצול מצוקה של אנשים ובקשת שליטה. זו טענת ראב"ע, הרואה חשיבות בשיפוט העובדתי של כלים אלה, וטוען לאפסותם.
ברם, התומכים הגדולים מביאים "ראיות" שהכלים האלה פועלים, והמתקשרים למיניהם יודעים עליהם דברים שלא ניתן לדעת אלא מכוחם של כלים עליונים ומידע ייחודי שרק בעל האוב והידעוני המודרני יודעים. רמב"ן מלמד אותנו כי הטיעון הזה אינו רלוונטי – גם אם היינו מניחים שאכן מדובר בראיות אמת – התורה מצווה את כולנו וקוראת לנו שלא להזדקק להם, כי אם להיות תמים עם ד' א-לוהינו, ולחיות בתוך מסגרת הבריאה את החיים האמוניים שלנו. זו תורת החיים, וזה חלק מקדושת אדם, שהיא הכותרת של פרשתנו.
(קדושים תשעט)
