פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)התפילה מהווה מרכיב מרכזי בימים הנוראים. עד כדי כך, שבארצות הברית יש כבר מי שהוציא "מדריך הישרדות" לבית הכנסת, המלמד את הבא בשעריו כיצד לצלוח בשלום את השעות הארוכות של תפילות הימים הנוראים, כשברקע מסלסלים בקולם פרחי חזנות (חלקם חושבים משום מה שמסע ההתעוררות של הקריירה המזהירה שעוד נכונה להם צריכה להיעשות על גבו של קהל המתפללים השבוי) את מלוא הרפרטואר שלהם, "לתפארת מדינת ישראל".
במידה רבה, איבדה התפילה הרבה מזוהרה בעולם המודרני. הזעקה הפשוטה כלפי שמיא, יסוד מוסד בתורת התפילה היהודית, הבכי והדמעה, פתיחת הלב, ואפילו הבנה בסיסית של מלות התפילה (כמה מתפללים באמת יודעים מה זה "שהשלטן לפניך" שלא לדבר על "קרבי יחמרו בחקרך חלוחיל" ודומיו) כמעט ונעלמו, ופינו את מקומם פעמים הרבה למלמול חסר פשר, בהייה בחלל בית הכנסת, פטפוט עם השכן (בחינת "טוב לצדיק וטוב לשכנו") או להצצה אסורה במודה החדשה של הכובעים, מודל 2005. הד לתופעה זו ניתן למצוא גם בפריחה המדהימה של תפוצת דפי פרשת השבוע למיניהם ולסוגיהם (לרבות הדף שהנכם מחזיקים ביד) ובמטען החורג של הספריות הניידות שמתפללים מיומנים נושאים עמם לבתי הכנסת או מחביאים מתחת כנפי טליתותיהם.
צא ולמד: כשביקש הרמב"ם לדבר על "דרכי התשובה", כתב (הלכות תשובה ב, ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים". כשכואב – צועקים. בחברה המודרנית "צועקים תמיד" הרבה, אבל לא לפני ה' ולא תמיד על הדברים הנכונים. במידה רבה, איבד האדם המודרני את יכולתו "לזעוק לפני ה' ". פיו נאלם, ו"בכי ותחנונים" – מאן דכר שמייהו?
לתופעה זו סיבות הרבה. חלק ממנה נובע מאובדן משמעותה של החוויה הדתית בדור האיקס והאינטרנט ומחוסר ההכרה בערך הזדמנות שניתנה לאדם ל"היפגש" עם בוראו ועם עצמו באמצעות התפילה. חלק ממנה טמון בהיעדר חינוך מתאים לתפילה, שיעמוד על ערכה, שיבהיר את סדרה ותכניה. חלק ממנה נובע מאווירה כללית המאפיינת את העולם המערבי המודרני, הבזה לרגש ולפנימיות ומעלה על נס את תרבות ההחצנה, הקרירות והצינה שיש בהן, כביכול, ערובה לרציונליות יתרה.
בגילוי לב נדיר מסוגו בעולם הישיבות בפרט, ובעולם הדתי בכלל, היטיב לתאר תופעה עגומה זו (שלמען הסר ספק מאפיינת אף חלקים רחבים ביותר בציבור החרדי) מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון": "אני אומר את הדברים מתוך כאב לב: אין זה סוד – ויעיד כל אחד על עצמו – שבבית כנסת ממוצע בציבור שלנו ניתן לחוש רדידות ושטחיות במקום העומק והעוצמה המתבקשים. בפיוט הנאמר בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים: 'יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות'. חשבתי לא אחת שבבית כנסת ממוצע של הציבור שלנו אין כלל צורך ב'נאד'. די יהיה בצנצנת קטנה, ואולי כוס גם כן תספיק… שאלה זו הנה מהותית ברמה קיומית. אנחנו לא מרגישים ומפנימים מספיק תחושה זו, ולא מחדירים לתודעת תלמידינו במידה הראויה את תחושותיו של בעל ספר תהלים. הרשו לי לספר אפיזודה קצרה בעניין זה. אני מתפלל בבית כנסת נפלא, ה"שטיבלך" של שכונת קטמון בירושלים, "מעוז הציונות הדתית-לאומית". באחד מימי חול המועד סוכות ראיתי בחור שנכנס לבית הכנסת ועל חולצתו כיתוב וסמל. כבר התרגלנו לכך שיש אנשים החושבים שבעמדם לפני הקב"ה הם חייבים ליידע אותו שהם שותים קוקה-קולה, אוכלים במקדונלדס או שביקרו – הם או מי שקנה להם את החולצה – בבאלי, אקפולקו או מפלי הניאגרה. אך מה שראיתי הפעם עלה על כל מה שראו עיניי לפני כן. על חולצתו של אותו בחור הופיעה תמונה גדולה של כדורסל ומעליה, באותיות "קידוש לבנה": Basketball is Life, All the Rest is Details (כדורסל זה חיים, כל השאר – רק פרטים). חשבתי לגשת ולשאול אותו אם היה מעז להופיע בחולצה זו לפגישה ראשונה עם בחורה, בשעת ראיון לעבודה חדשה או, להבדיל, לביקור אצל האפיפיור. אכן, בפני מלך מלכי המלכים – שאני. טרם הספקתי לגשת אליו, וכבר ברח מבית הכנסת… זה היה מקרה קיצוני ביותר, אך אני מזכיר אותו כיוון ש'על משכבי בלילות', חשבתי שלו במקום 'כדורסל' הייתי כותב 'קריירה', 'בניין חברה ומדינה', או – ביחס לציבור מסוים – 'הגשמה עצמית', הדברים כבר לא היו נראים כל כך קיצוניים, והייתה לסיסמה מעין זו לקוחות לא מעטים. לאו דווקא מנקודת ראות אידיאולוגית אלא כמציאות המפעילה רבים מקרב הציבור שלנו, בני נוער ומבוגרים כאחד. השאלה אינה מתמקדת ביחס לאליל זה או אחר. השאלה היא מהי עצמת הזיקה שלנו לקדוש-ברוך-הוא".
תשובת התפילה אינה יכולה להיעשות ביום אחד. בוודאי לא רק בשלב המאוחר שבו נכנס כבר אדם בשערי בית הכנסת, נכנס אליו ברגליו אך ראשו עדיין נתון בשער החליפין של אתמול או בתוצאות משחקה של מכבי ת"א מחר. לא לחינם כינו חז"ל את התפילה, שעליה העולם עומד, כ"עבודה", שמלאכה וחכמה היא, ולימוד היא צריכה. כגודל ההכנה – כך רוב הפרות. מי ייתן, ובימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, נדע לפתוח את לבנו, להסיר את ערלת לבבנו, ויתקבלו נא אמרנו לרצון לפני אדון כל.
(ראש השנה תשס"ה)
