פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)על אף שבדומה לשאר חומשי התורה, בפי חז"ל (וכך גם בתרגום השבעים וממנו באנגלית) מכונים הספרים בשמות אחרים (כגון ספר "יציאת מצרים" – שמות; "תורת כהנים" – ויקרא; "חומש הפקודים" – במדבר; ו"משנה תורה" – דברים), במסורת ישראל הם נקראים על שם פתיחותיהם, אך יש בכינויים אלה יותר מאשר ציון דרך "טכני". ה"מדבר" תפס מקום מרכזי בעולמה של תורת ישראל.
בעולמם של חכמים, ה"מדבר" אינו רק נקודת ציון גיאוגראפית, טכנית, אלא מהות. השאלה "למה ניתנה תורה במדבר?" העסיקה אותם וניתנו לה תשובות שונות.
אחת מהן מבטאת עקרון יסוד בעולמם של חכמים, ומתקשרת היטב גם לחג השבועות, חג מתן תורה, שפרשת במדבר נקראת דרך כלל בסמוך לו.
במעמד זה עמדו כל ישראל כאחד – "כאיש אחד בלב אחד" – אנשים, נשים (!) וטף, "ראו את הקולות", ושמעו את הדיבור "אנכי" יוצא מפי הגבורה. ללא מתווכים.
לפי גישה זו, התורה ניתנה במדבר, מקום שאינו קניינו של איש, ללמדנו שמסורה היא לכל. על אף שרבים הם הטוענים לכתר תורה, ול"בעלות" על לימודה ופרשנותה, אין לאיש "בעלות" על התורה. שעריה פתוחים לכל, וכל הרוצה – יבוא וייטול.
כידוע, במהלך הדורות ניטש ויכוח עז בין הגישה המבקשת לשמר את לימוד התורה בידי קבוצה נבחרת, מצומצמת, קבוצת עילית הרואה עצמה כ"שומרת החותם" שאין לאיש רשות להתקרב אל התורה ללא רשותה, לבין גישה מרחיבה, "דמוקרטית", הפותחת את שערי התורה לכל.
אחד הפסוקים הידועים ביותר בעניין זה בא בראש פרשת וזאת הברכה: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג, ד). לדעת חכמי התלמוד, פסוק זה ראוי ללמדו לתינוקות מיד כשהם מתחילים לדבר. ומה טעם נבחר דווקא פסוק זה להורותו לעושה את צעדיו הראשונים בעולמה של תורה? אפשר משום שיש בו כדי להדגיש את שני יסודותיה המרכזיים של תורת ישראל.
היסוד הראשון מדגיש את היות תורת ישראל "מורשה", תכנים ומסרים שעוברים מדור לדור, כחוליות ארוכות בשלשלת. כל דור מוסיף לה נופך משלו ויוצק בה תכנים מיוחדים למקומו ולזמנו.
היסוד השני הוא היות "מורשה" זו שייכת ל"קהִלת יעקב" כולה ומחייבת את כל חבריה ולא רק את נושאי דגלה, הרבנים וחכמי התורה, או את מי שמתיימר ליטול לעצמו "כתר תורה", ואגב כך להדיר אחרים הימנו.
עיון בהיקרויותיו של המונח "קהילת יעקב" ושל מונחים הדומים לו מלמד שבדרך כלל הוא מכוון לקהילה כולה, גברים ונשים כאחת, תלמידי חכמים ועמי ארצות כאחד.
כך, למשל, השימוש בפועל קה"ל בא במצוות "הקהל", שבדומה למעמד הר סיני – מעיקרה הוא מעמד של לימוד תורה המוני, ושם נאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב), לאמור: הכול נוטלים חלק בלימוד התורה.
המחלוקת בעניין הדרת חוגים מסוימים מלימוד התורה או פתיחת שעריה לכל, משקפת תפיסות יסוד בנוגע לעקרון השוויון ו"חופש הלימוד" במחשבת חז"ל. הדיה נשמעים בבירור כבר במשנת התנאים, כמו ששנינו במדרש ההלכה:
"כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" – שמא תאמר: יִשנו [=ילמדו] בני הזקנים, יִשנו בני הגדולים, יִשנו בני הנביאים? תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' – מגיד שהכל שוים בתורה. וכן הוא אומר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". 'כהנים, לוים וישראלים' אין כתוב, כאן אלא "קהִלת יעקב".
עמדה דומה עולה מן המשנה הראשונה במסכת אבות, המצווה את החכמים: "והעמידו תלמידים הרבה". אכן, ממקור אחד המתייחס למשנה זו, עולה שעמדה זו לא הייתה מקובלת על הכול, ונחלקו בה גדולי החכמים:
"בית שמאי אומרים: אל יִשנה [=ילמד] אדם אלא למי שהוא חכם, ענו, ובן אבות [=בעל ייחוס] ועשיר; ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשנה, שהרבה פושעים היו בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים".
יהא אשר יהא, מתן התורה ב"מדבר" הפתוח לכל, מבטא את הגישה שפותחת את שערי החוכמה ואינה מצמצמת אותם לדל"ת אמותיו של בית המדרש. יש בה גם אולי הדרכה לכך שתורת מישראל אמורה לתת מענה לכל מה שקורה ב"חוץ", בעולם כולו, ולא רק ליחידי סגולה היושבים ספונים בבית מדרשם.
בסוף עיוננו הקצר נפנה את שימת הלב למונח "מדבר". בעוד שבלשון ימינו מציין ה"מדבר" מקום צייה ושממה, אזור צחיח, נטול משקעים שאין בו חיים סדירים, בלשון המקרא לא כן הוא. כפי שהראה לאחרונה הארכיאולוג יצחק מייטליס בחיבורו היפה "פרשת דרכים – מבט ארכיאולוגי וגיאוגראפי בפרשיות השבוע" (הוצאת מגיד), לצד מדבריות שוממות הנזכרות בתנ"ך (דוגמת מדבר מעון ומדבר זיף), יש במקרא עדויות ל"מדבריות" המצוין באזורים פוריים ועתירי משקעים. כך, לדוגמא, אחי יוסף מבקשים להמיתו, וראובן מנסה להניאם באמרו "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (בראשית לז, כב). "מדבר", זה, כידוע, שכן בעמק דותן שבצפון השומרון, עמק פורה ביותר. כיוצא בו המרדף של יואב אחרי אבנר בן נר, שהתרחש ב"מדבר גבעון", המזוהה עם הכפר אל-ג'יב שמצפון לירושלים, אזור עתיר במשקעים.
קצרם של דברים: גם ה"מדבר", ואולי דווקא הוא, עשוי להצמיח פירות ופירי פירות. וכמאמר חכמים על "וממדבר מתנה", כל המשים עצמו כ"מדבר", וירכוש עוד ועוד חוכמה בינה ודעת, מתוך ענווה והתמדה, יזכה ל"מתנה" – כתרה של תורה, והטובה במתנות היא.
(במדבר תשעה)
