חופש ביטוי, לא חופש שיסוי

המטוטלת של פרשת בהעלותך נעה בין שני קטבים המצויים במשפט בן ימינו, והמנוגדים זה לזה. מצד אחד, הרצון להבטיח חופש ביטוי, שהנו ערובה למשטר דמוקרטי ולתיקון עוולות בחברה. מצד שני, מניעת ניצולו לרעה לשם הכפשת בני אדם וביזויים.
מתח זה, בין חופש הביטוי וחופש השיסוי, מיוצג היטב בפרשת אלדד ומידד ובפרשת דיבורם של מרים ואהרן במשה, "על אודות האישה הכושית אשר לקח".
אלדד ומידד קוראים, כביכול, תגר על "מונופול" הנבואה של משה. גם הם מבקשים לאחוז במידת הנבואה. הם בעד פלוראליזם נבואי.
התגובה אינה מאחרת לבוא: "וירץ הנער, ויגד למשה, ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה!" (יא, כז). ה"נער" האנונימי, אינו עוצר ברוחו. למראה התחרות שקמה למשה הוא רץ, ובבואו לפניו, הוא "מגיד" למשה, דברים קשים כגידים, וחוזר ו"אומר" לו: הראית? קמו לך מתחרים! מרדו בך! ". משמעותה של ריצה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור פירושם של חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שאותו "נער" לא היה אלא גרשם בן משה (ולפיכך כתוב "הנער", בה"א הידיעה), שכביכול ביקש להציל את כבוד אביו ולהגן עליו מפני המבקשים לערער על סמכותו.
עוד בטרם מספיק משה להגיב, וכבר קופץ רוגזו של "צעיר" נוסף, יהושע בן נון, "משרת משה", מ"בחוריו", שפוסק על אלדד ומידד את הדין וגוזר עליהם עונש חמור של שלילת חירותם: "אדוני משה, כלאם!". לא זכות טיעון, לא מתינות בדין, אלא מאסר, ומיד! דומה שכל מנהיג עם מעט ניסיון פוליטי היה תומך בעמדת יהושע: את המרידה יש לדכא בעודה באִבָּה, שמא תתפרץ ותהיה לאש גדולה, תבערה שלא ניתן לכבותה.
חז"ל יצקו תוכן חריף עוד יותר למעשה זה. ראשית, על ידי הנגדת "שבעים הזקנים", שנחה עליהם הרוח במצוות ה', עם אותם "שני אנשים" סתמיים, שלכאורה ביקשו ליטול לעצמם כתר שלא נתעטרו בו. יתר על כן: חז"ל מפרטים תוכן נבואתם של השנים: "אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". היינו: השנים הפיצו דברי בלע, במטרה להתסיס את העם, להסיתו ולהמרידו. "סופו של המנהיג קרב, ויש להתכונן לקרב הירושה".
למרות כל זאת, תגובתו של משה רבנו מתונה בהרבה. הוא "אומר" ליהושע – ואמירה, לשון רכה היא – "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם!". לא קנאה, לא שנאה, לא תחרות, ולא איבה. אדרבה: יבואו הכל ויתנבאו, ובלבד שתהא רוח ה' עליהם. חירות ביטוי וחופש נבואה מוחלטים, "מי יתן כל עם ה' נביאים!".
הרב, ה"גדול", מוכן ואפילו מעודד ריבוי דעות, פלורליזם, ומתינות בדין. גם כאשר מדובר בדברים קשים ביותר, שמנבאים את מותו, כל עוד אין "ודאות קרובה" – אם להשתמש במינוח מודרני – שהדברים יובילו לסכנה ממשית לשלום הציבור, אין למנוע את אמירתם. תלמידיו, לעומת זאת, נוטים אל הקיצוניות, אינם סובלים דעות אחרים ואינם סבלנים כלפיהם.
ביטוי מופלא לדיבור בשבח חירות הביטוי, מצוי בדברי המהר"ל מפראג (הם נידונו באריכות במאמרי "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח' עמית, ח' באר וא' הכהן עורכים, ת"א תשס"ח), עמ' 75-45).
המהר"ל מבקש להתמודד עם מאמרי חז"ל שלכאורה עומדים בניגוד לעקרון חופש הדיבור. אגב כך הוא מבקש להציע את הדרך הראויה במחלוקת, ומדגיש שאין לבעל מחלוקת להעלים את דברי החולק עליו אלא להפך, לתת להם ביטוי ולהתמודד עמם. בראשית דבריו, מנמק זאת המהר"ל בשיקול טאקטי: "כשנביא דעתנו וטענותינו בלתי [=בלי] טענות החולקים עלינו, יהיה קיבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלש, ושמעם אליו יותר מועט, וחושדים לנו [=חשדם בנו] יותר גדול. וראוי מי שירצה לדון בדין האמת שלא יהיה מכעיס לבעל מחלוקתו שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו ומדבר עמו בנחת".
אכן, בהמשך דבריו הוא מתייחס לפסול המהותי – לא רק הטאקטי – שבניסיון לסתום פיות ולהשתיק דעות חולקות: "ובפרט אותו [=בעל המחלוקת] שלא כיוון לקנתר רק להגיד האמונה [=האמת] אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו 'אל תדבר ותסתום דברי פיך' שאם כן לא יהיה בירור הדת, ואדרבה דבר כמו זה אומרים 'תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר, ולא תאמר 'אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר' כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר, זה הוא מורה על חולשת הדת".
בהמשך, מדבר המהר"ל בגנות אותם החושבים שניתן להשתיק דברי כפירה באמצעות "העלמתם" וסתימת פיותיהם של המתנגדים: "ולכך דבר זה [=הגישה הנזכרת של המהר"ל, שלפיה יש להתמודד עם דברי הביקורת ולא להשתיקם] הפך מה שחושבים קצת בני אדם, כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת הוא חיזוק הדת ותוקף שלו. ואין זה כך. כי העלם דברי המתנגד בדת, אין זה רק [=אלא] ביטול וחולשת הדת, כאשר אומרים [=למתנגד לדת] 'סגור פיך מלדבר'. ולכך הראשונים, אף אם נמצא דבר מה בספרים שהוא כנגד דתם, לא היו המתנגדים דוחים דבר זה [=על הסף, כדברי הבל ושטות], כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל [=שהרי דברי המתנגדים לדת נראים לעתים הגיוניים] ולסגור פיו של אדם בדבר שהוא מגיע [=נוגע] אל הדת, רק פתשגן הדת נתונה אל הכל. [=כתבי הקודש של הדת פתוחים ומונחים וכל הרוצה יכול לבוא ולבקר ולבחון אותם]. כי הכותב בספר [=דברי ביקורת], אין כוונתו רק [=אלא] ללמוד, ואין כאן דבר שיהיו [=שירמז על כך שדברי ביקורתו] מכוונים להכעיס כדי לקנטר, ולכן אין לסתום הדבר הזה ולבטל. ולא מצינו מעולם שיהיו מונעים ומוחים בדבר זה כלל, ולא היה כאן פוצה פה ומצפצף בדבר זה… ולכך אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם, ולעיין בדבריו… ועל ידי זה האדם בא אל תוכן אמיתת הדברים ולעמוד על האמת הגמור".
בניגוד ללא מעט אנשים בימינו, המהר"ל אינו רואה בהתמודדות ב"שוק הדעות" פחיתות כבוד או דבר שיש להתרחק ממנו. נהפוך הוא: דווקא השמעת הדעה האחרת והתמודדות חזיתית עמה תביא לבירור האמת ובסוף תהליך הבירור והזיקוק, הדיון והליבון, תצא האמת – שגברה על הדעה השקרית שמגד – מחוזקת יותר.
(בהעלותך תשסח)