מערכת שבתוןאחרי הטור הקודם, פנו אליי כמה נשים בשאלה כל כך חשובה: "אם לגבר יש את תפקיד ההשפעה, היזימה, הנתינה – אז מה המקום שלי בקשר? מה זה אומר עליי?" זו שאלה עמוקה, שכדאי רגע לעצור ולתת לה מקום.
הרבה פעמים המילה "לקבל" נתפסת כמפחיתה, חלשה, פאסיבית. אבל קבלה אמיתית – היא לא חולשה. היא עוצמה רכה, רגישה, נוכחת. הבעיה היא, שבמקום לקבל – נשים רבות מוצאות את עצמן דורשות. הוא אמור ליזום, להסיע, לשלם, לקבוע, להפתיע. וכשהוא אכן עושה את זה? זה לא תמיד מרגש. כי "הוא היה אמור". כי ככה זה.
אבל זו לא קבלה – זו לקיחה. וכשלוקחים – לא מתמלאים. זו תחושת ריקנות, כאילו "גם כשהוא עושה – זה לא נוגע". קבלה אמיתית היא פעולה אקטיבית של נוכחות והוקרה. זה לא רק לראות מה הגבר עשה – אלא לעצור, להגיד, להתרגש: "וואו, תודה על מה שחשבת עליי", "זה ריגש אותי", "זה היה לך חשוב – והרגשתי את זה".
המהות הנקבית בזוגיות היא לא להיות "המתקבלת", אלא להיות המאפשרת. היא לא זו ששותקת ומחכה – אלא זו שנמצאת בלב פתוח, בהקשבה, בנכונות להתרגש. כשאישה באמת בוחרת לקבל, היא פותחת פתח להשפעה של הגבר. היא לא עושה לו טובה, היא יוצרת מרחב. וכשהיא רואה, מעריכה, מגיבה – הוא נבנה שם.
זוגיות לא נבנית כשהוא עושה, והיא בודקת אם זה מספיק. היא נבנית כששני הצדדים באים מהמהות שלהם – הוא נותן, והיא רואה. והראייה הזו – מחייה.
אז כן, יש עוצמה גדולה בלהשפיע. אבל יש לא פחות עוצמה בלקבל באמת.
בשורות טובות
