שושי בוגוש, בעלת M.A בחינוך, מנהלת המחלקה לתרבות, החברה למתנ"סים (shoshi.bogoch@gmail.com)מהחלון אני רואה את שרה, חברתי, מחזיקה בידו של נכדה בן השלוש. ערב יורד. הגיע הזמן לצאת מארגז החול, להתקלח, להיכנס הביתה ולישון.
את הארגז הזה בנינו בגינה השכונתית לזכר סרן אריאל וולפסטל ז"ל – שגדל כאן, הדריך את בני בתנועה, התחתן, ונהרג באחד מימי החורף בפעולה בעזה. הכאב היה עצום. הרגשנו שחייבים לעשות משהו. כיום, אמו של אריאל משקיפה על הגינה מחלון ביתה, וילדים רבים משחקים בה. אולי יש בזה מעט נחמה.
שרה והנכד מתרחקים, ואני מהרהרת בכל הסבתות, בילדים, בשכונה, בקהילה שלנו. כשהקבינט יושב בבור ומקבל החלטות על אופי המלחמה, נשאלת השאלה: מהי יכולת העמידה של העורף? או במילים אחרות: כמה העם הזה עוד יכול לשאת? שאלה קשה. איך בכלל מודדים את זה? מהם הפרמטרים?
chang-duong
המילה "קהילה" נשמעת כמעט בכל מקום. יש לה מובנים רבים ושורשים עמוקים בתרבות היהודית. חוסן קהילתי הוא היכולת של קהילה להתמודד עם משבר, להסתגל לשינויים ולשוב לתפקוד וללכידות – גם במציאות חדשה. נכון, החוסן נבחן אצל הפרט, אבל בישראל יש גם דרך למדוד אותו כקהילה – כולל מדד קהילתי לאומי ייחודי. ייתכן שאפילו לעיר שלכם יש כבר נתונים.
המדד מבוסס על שישה פרמטרים: אמון והדדיות, שייכות, חיבוריות, מחויבות, השתתפות ונגישות. הנתונים נאספים ברחבי הארץ ומספקים לרשויות המקומיות לא רק ציון, אלא גם פעולות לחיזוק הקהילתיות.
כשבלעם מביט ממרחק ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – הוא רואה את עם ישראל בנוי בשילוב העדין של פרט, משפחה וקהילה. הציר הזה – אדם, משפחה, קהילה – הוא שמאפשר לנו לקום "כְּלָבִיא", להתנשא "כַּאֲרִי", ולהיאבק על חיינו וזהותנו.
חיזוק הקהילה דורש מאמץ – אבל מתגמל לאורך דורות, מימיו של אברהם אבינו, היהודי הקהילתי הראשון, ועד אלינו.
