אביהוא פסרמחג שנתי שסימן את ראש השנה לאילנות למטרות הלכתיות, דרך סמל לגאולה הציונית ולחלוציות, ועד חג סביבתי-אקולוגי: המשמעות של ט"ו בשבט עברה מהפכים במרוצת השנים. אז מה הרלוונטיות שלו לימינו? ולמה עדיף לאכול פירות טריים ולא יבשים?
תמיד קשה 'לתפוס' את ט"ו בשבט. בשונה משבתות, חגים ומועדי ישראל שפזורים לאורך השנה, ט"ו בשבט תמיד היה יום שלא לגמרי הרגיש מיוחד או חגיגי. אין איסורים של שבת וחגים, אין אירוע משמעותי שחל בבית הכנסת כמו בפורים, או מצווה משפחתית שמקיימים בבית כמו בחנוכה. יש בעיקר קטע של כמה דקות שבו אצל חלק מהמשפחות יושבים ליד השולחן ואוכלים פירות יבשים – זהו. די קל להפוך את היום הזה ל'עוד יום בשנה'.
עם הזמן, דברים החלו קצת להשתנות. ב"בני עקיבא" היינו יוצאים לנטיעות, בישיבה היו עושים ערב מיוחד סביב אכילת פירות ודברי תורה, ובכלל פתאום מתגלה שאצל התנועה הקיבוצית היום הזה קיבל משקל הרבה יותר גדול ממה שהוא מקבל אצלנו. אז מה העניין של ט"ו בשבט, ומה מייחד אותו?
האבולוציה של החג
הרב משה בלום משמש רב קהילה בפתח תקווה ועובד ב'מכון התורה והארץ' – וזה רק חלק קטן מהפעילות הענפה שלו לאורך השנים. הרב מפשט ומסביר את ענייניו השונים של ט"ו בשבט לאורך התקופות השונות.
"ט"ו בשבט התחיל מנקודת ציון טכנית, שקשורה למצוות התלויות בארץ", פותח הרב. "היא קשורה למצוות ערלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות. בעצם ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, כלומר זה התאריך שבו העץ נהפך להיות בן ארבע ויוצא משלוש שנות ערלה – בט"ו בשבט ולא בא' בניסן או בא' בתשרי. זה הצד ההלכתי, וזה הפך בכל מיני גלגולים להיות יום של הצומח והקשר בין עם ישראל לארץ ישראל וכל המצוות התלויות בארץ והקשר לבריאה. זה הפך להיות ממש איזשהו יום, שבוע, חודש, שאנחנו מדגישים את הקשר המשולש הזה בין היהדות, העם והארץ – האדמה, הגידולים, הצומח".
לפי חז"ל, הדבר שמייצג את תחילת השנה של הצומח זאת לא הפריחה או החנטה, אלא התהליכים הפנימיים. בט"ו בשבט אנחנו נמצאים כבר לקראת סוף החורף, כשרוב הגשמים כבר ירדו. בזמן הזה האדמה והצמחים מלאים בכל החומרים שהם צריכים בשביל להתחיל את הלבלוב באביב המתקרב. כל הפריחה המרהיבה שנזכה לראות באביב – מתחילה בימים האלו ממש. אבל זה רק השלב הראשון באבולוציה של ט"ו בשבט. השלב הבא הובל ע"י המקובלים בעבר.
"לפני בערך 500 שנים, המקובלים של צפת לקחו את זה יותר לצד של סדר ט"ו בשבט, כמו שאנחנו מכירים היום", מספר הרב. "הם לקחו 15 או 30 סוגי פירות לפי הקבלה, שלושה סוגי פירות שונים -חלק נאכלים, חלק עם קליפה בפנים, חלק בחוץ, חלק שניהם. אבל בגדול זה היה בעצם איזשהו רציונל של לקחת את עולם הצומח, את עולם האכילה, ולשים עליו דגש ולקדש אותו ולהראות את השפע של הקדוש ברוך הוא בכל עולם הצומח ולהודות עליו. והדגש היה, כמובן, על פירות בארץ ישראל".
רובנו מכירים את המנהג הזה. יושבים ביחד כל המשפחה בערב ט"ו בשבט ועושים 'סעודת אמנים' כשכל האוכל שעל השולחן הוא בעצם אחד משבעת המינים – 7 גידולים חקלאיים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. המנהג הזה הוא גלגול של מנהג המקובלים – מתוך הרצון להתחבר לארץ ישראל ולפירות הייחודיים שלה, הונהגו מנהגים שבהם אנחנו נפגשים בעיקר עם הפירות האלו, בשונה מהמקובלים שנפגשו עם יותר. אבל בנוסף לזה, המנהג הזה גם מתקשר לשלב הבא בתהליך של ט"ו בשבט לאורך ההיסטוריה – השלב של אנשי הציונות.
"לפני בערך 150 שנה", מעריך הרב, "הציונות החילונית לקחה את ט"ו בשבט למקום קצת אחר, חקלאי כמו שהם עשו עם חג השבועות. הרצונל הזה השתלב מאוד עם הציונות – נטיעת עצים, הפרחת שממה -לעשות משהו שאבותינו כמעט שלא עשו כי הם לא היו חקלאים, ודאי לא בארץ ישראל.
"בעשורים האחרונים, ט"ו בשבט הפך להיות בהרבה מקומות חג השמירה על הטבע – חג האקולוגיה. המדרש ב'קהלת רבה' אומר שהקדוש ברוך הוא הביא את האדם הראשון אל כל העצים ואמר לו 'זה העולם', בלשוני, 'זה העולם שאני נותן לך, שים לב שלא תקלקל אחריך ותשאיר את זה גם לדורות הבאים'. ט"ו בשבט קיבל איזשהו טוויסט של שמירה על האדמות, שמירה על הצומח, של קיימות, של ראייה לעתיד של מה יהיה עוד 20, 50, 100 שנה עם הקרקעות והצומח והאוכל וכולי…".
לא חייבים להיות יבשים
עם הזמן נוצרו גם כמה עיוותים. כל שבעת המינים מבשילים אחרי החורף. החיטה, השעורה והזית מגיעים באביב, הענבים מתחילים גלי בישול ראשוני בתחילת הקיץ, וכל שאר המינים מבשילים בשלבים כאלו ואחרים של הקיץ. בשביל שהם יהיו בנמצא באמצע החורף, ובנוסף כדי שיהיה אפשר להביא אותם לקהילות השונות בעיראק, מרוקו, הונגריה, רוסיה, סוריה, צרפת ושאר המקומות, היה צריך למצוא פתרון איכותי לשימור.
כבר בתקופת התנאים לפני 2,000 שנים אפשר לפגוש את שיטת הייבוש – כשפרי יבש הוא כמעט שלא מתקלקל (עד גבול מסוים). בגלל זה לאורך הדורות יהודים ציינו את ט"ו בשבט באכילת פירות יבשים או מסוכרים – זה היה פתרון השימור האפשרי באותה התקופה. היום – זה כבר לא רלוונטי.
"אני יוצא חוצץ כנגד המנהג הזה של לאכול פירות יבשים, ואני אסביר למה", מתייחס הרב לסוגיה. "כשאנחנו באים לשבח את ארץ ישראל, שבעת המינים זה הסמל החזק ביותר לשבח שלה. רוב היהדות בגולה שרצתה פירות מארץ ישראל, רצתה את פירות שבעת המינים מארץ ישראל. זיתים, תמרים, תאנים, רימונים – כולם פירות שגדלו בארץ, כולם פירות מאוד כלכליים, גם הענבים, גם הזיתים, גם התמרים, גם הרימונים, גם התאנים. כולם פירות שאפשר לשמר בצורה כזו או אחרת.
"אדם יהודי בט"ו בשבט שחי במרוקו, כשהוא רצה לחוש את התחושה של ארץ ישראל, אז האפשרות היחידה שהייתה לו זה לקחת איזושהי דבלה יבשה ומצומקת, שחודשים לקח לה להגיע מארץ ישראל לעיראק או לפולין או לכל מקום אחר, ושם בעצם התחיל המנהג הזה. אבל ברור שהמנהג לא היה לאכול משהו יבש או מסוכר, אלא העניין היה לקחת פירות, בעיקר פירות ארץ ישראל. לכן, היום כשאנחנו זונחים את הפירות הטריים לטובת פירות יבשים, אני חושב שאבותינו היו מתהפכים בקבר כשהם היו מבינים את זה".
אבל זה לא נגמר כאן. מעבר לעניין הלא-מהותי שבפירות יבשים, יש גם פספוס משמעותי בצריכת פירות יבשים דווקא בט"ו בשבט. "רוב רובם של הפירות היבשים המסוכרים, הם בכלל לא מגיעים מארץ ישראל", אומר הרב. "אז אנחנו גם זונחים את הפירות הטריים לטובת פירות יבשים, וגם זונחים את פירות ארץ ישראל לטובת חוץ לארץ. כשקדמונינו ואבותינו חשבו על זה, זה היה בדיוק המגמה ההפוכה. ולכן, המנהג היפה הוא שאנשים קונים פירות משבעת המינים ושאר פירות מארץ ישראל בט"ו בשבט ומודים לריבונו של עולם על כל השפע שיש לנו, על כל עשרות סוגי הפירות שגדלים פה בארץ והחקלאות המדהימה שיש לנו.
"רוב רובם של הפירות היבשים המסוכרים, הם בכלל לא מגיעים מארץ ישראל. אז אנחנו גם זונחים את הפירות הטריים לטובת פירות יבשים, וגם זונחים את פירות ארץ ישראל לטובת פירות חוץ לארץ"
"ט"ו בשבט זה גם הזדמנות להודות על החקלאות המתקדמת והאיכותית שיש לנו כאן, החקלאים המצוינים, היצוא וכל מה שסובב את החקלאות. אנחנו מייצאים חקלאות וידע – זה באמת מרשים ומי שבתחום מבין דברים עד כמה. פיתוחים חקלאיים-טכנולוגיים שאנחנו פיתחנו לכל העולם, זנים שונים – הרבה מאוד דברים".
איפה אתם מחר בערב?
אם בעבר ט"ו בשבט עבר כמה תהליכים כשבכל פעם התבררה ייחודיות אחרת, אז מה צופן העתיד? לאן אנחנו יכולים לקחת את חג האילנות בתקופה שלנו? אנחנו לא מקובלים, ורובנו המוחלט לא חקלאים. פירות אנחנו פוגשים בסופר, ואת העצים – בטיולים או בגינה בשכונה. מה בט"ו בשבט שייך גם לחיים שלנו כמו שאנחנו חיים אותם? ההתעסקות בשאלה הזאת מורכבת וכוללת כמה רבדים, אבל הרב עונה על קצה המזלג.
"אני חושב שט"ו בשבט זה איזושהי קריאת כיוון לקשר שלנו לאדמה בעת הזאת. רובנו חיים בערים, ואפילו יכול להיות שאין לנו גינה ואנחנו לא מגדלים עצים משלנו. אני חושב שהקשר הזה עם האדמה, עם החקלאות, עם לגדל דברים, הוא מאוד חשוב.
"כשאתה מתקשר לאדמה זה בונה משהו בנפש: זה בונה את מידת הסבלנות, כשאתה זורע משהו ומחכה לראות איך הוא גדל ולאט לאט, עם הרבה סייעתא דשמיא, תפילות ועזרה ממך לשים את הדשן הנכון, את האדמה הנכונה. וגם אז, זה לא תמיד מצליח כפי שאתה רוצה ויש עוד הרבה תנאים חיצוניים. כלומר, אני חושב שהחג מלמד אותנו הרבה על ענווה ועל תהליכיות, שזה משהו שאנחנו מאוד צריכים בדורות שלנו. יש לחג חשיבות יותר מלוודא שיש לנו אוכל. יש חשיבות לקשר עם הקרקע ועם הצומח. ט"ו בשבט זה זמן טוב לדבר על זה".
"החג מלמד אותנו הרבה על ענווה ועל תהליכיות, שזה משהו שאנחנו מאוד צריכים בדורות שלנו. יש לחג חשיבות יותר מלוודא שיש לנו אוכל. יש חשיבות לאדמה, לקשר עם הצומח"
כמו בכל מועדי ישראל, החוויה של החג לא חייבת להתחולל רק בשולחן משפחתי בערב. אחד הדברים שמכון התורה והארץ, המקום בו עובד הרב בלום, עושה בזמן הקרוב זה אירוע שלם סביב ט"ו בשבט. במכון קיים מרכז מבקרים עם פינות וסדנאות ייחודיות לנושא כמו גן מצוות עם יותר מ-100 סוגי צמחים שמאפשר לראות, לטעום, להריח ולחוות, ישנן סדנאות שתילה, סדנאות מציאות מדומה, הפרשת תרומות ומעשרות, חרקים, וכלל נושאים שבאים במגע עם המצוות התלויות בארץ והקשר שלנו אליה.
בערב ט"ו בשבט השנה (יום ראשון בערב הקרוב) יתקיים במכון כנס בנושא 'חקלאות עתידית וחוות חקלאיות'. כי כמו שאמרנו: זה שאנחנו לא חקלאים בעצמנו, לא אומר שאין לנו קשר ישיר אל האדמה, וט"ו בשבט הוא היום השנתי שמברר את החיבור הזה. בסוף הכנס יהיה סדר ט"ו בשבט חגיגי ברוב עם, לכל מי שירצה לקחת חלק.
ט"ו בשבט הוא מועד שמקשר אותנו אל האדמה. גם כשאנחנו לא באים איתה במגע יומיומי כבעבר הרחוק, אנחנו עדיין קשורים אליה במהות שלנו. זה יום ייחודי לחזק את הקשר המיוחד הזה.
ט"ו בשבט שמח!
