נשים רבניות בקהילה

לפני כשבועיים נתן בג"ץ פסיקה חשובה המאפשרת לנשים לגשת לבחינות הרבנות. במרכז רקמן של אוניברסיטת בר-אילן, שהגיש את העתירה לבג"ץ, חגגו את הניצחון: "פסק הדין מפסיק את האפליה שנהגה הרבנות הראשית לישראל, כשאסרה על נשים להיבחן בבחינות ידע הלכתי שנערכות על ידה. הצלחה במבחנים תאפשר לנשים להתמודד על משרות שונות במגזר הפרטי והציבורי, והיא גם בעלת משמעות כלכלית ותעסוקתית רחבה".

בפסק הדין כתב השופט סולברג: "חסימת נשים – 'דרשניות, צדקניות וחכמניות' – מן האפשרות לגשת לבחינות הנערכות על ידי הרבנות הראשית, הריהי אפליה אסורה שאין בבסיסה הצדקה מספקת, ולמעשה – הצדקה כלשהי".

אני בטוחה שחכמתן של נשים תרבה צדק וחסד בישראל. אך, האם תפקוד הרבנות שלהן יהיה שונה מדמות ה"רב" המקומי שאנחנו מכירים? מה הציפיות שלנו מאישה רבנית – והאם הן שונות ממה שהורגלנו?

בשנות שליחותנו בקהילת סן דייגו, קליפורניה, השתייכנו לקהילה אורתודוקסית שהונהגה על ידי רב. הרב היה משהו בין עובד קהילתי למנהיג דתי – הוא הכיר כל משפחה, ליווה אנשים במסע החיים, לימד שיעורי ילדים ובר מצווה, הגיע לבתי הקהילה, ושולחן השבת שלו ושל משפחתו היה פתוח באופן קבוע לחברי הקהילה. הוא היה אחראי על המטבח הקהילתי, ונוכח תמיד בקידושים ובארוחות. מנהיגות רבנית קשובה, פתוחה ומקבלת – ובעיקר, עיסוק יומיומי בבניית קהילתיות.

בקהילות רבות בארה"ב הדגם הזה נפוץ: כשיהודים חיים כמיעוט, לא מספיק להיות סמכות תורנית – יש הכרח לעסוק בבינוי קהילה. לעומת זאת, בישראל, ברוב הקהילות, הרב נתפס בעיקר כסמכות הלכתית: הוא מעביר שיעורים, ולעיתים מעורב בקהילה – אך זהו חלק קטן מעיסוקו.

נשים רבניות אינן תופעה רווחת, אך מחקרים מראים שבקהילות בהן הן פועלות סגנון המנהיגות שונה באופן מהותי :

• נשים נוטות להנהיג בשותפות, בגובה העיניים, עם דגש על רבנות קהילתית (Relational Rabbinics)–  שיח פתוח, שיתוף הקהילה, העצמת נשים ומתן מקום לחוויות אישיות.
• במקביל, הן פחות "רבנות פורמלית" – הן אינן נתפסות כסמכות הלכתית מוחלטת, אך פועלות מתוך תחושת שליחות ואחריות חברתית מוגברת.

בעולם שבו הצרכים החומריים שלנו מצטמצמים (לרוב יש לכולם די והותר), הצורך החברתי דווקא גובר – בתמיכה, בשיחה, בחיבוק, בתחושת הנוכחות של אדם לצידנו.

מנהיגות דתית של נשים, לצד הגברים, יכולה להחזיר את תחושת הקהילתיות שביהדות. היא תוכל למצוא את הרווח שבין שורות ההלכה ודקדוקיה, בין התקדימים, ההלכות והזמנים הפורמליים – ולהחזיר את המובן הפשוט של "תורת חיים".