"פנחס: ברית או בריתות? ניתוח מעמיק והפרכה מפורטת"

מאמרו של ד"ר חזות גבריאל "ברית מברית",  אשתקד, מהווה ניסיון מעניין לפרש מחדש את הברית שנכרתה עמי, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ד"ר חזות טוען, כזכור, כי מדובר בשתי בריתות נפרדות: האחת, "ברית שלום" קיימת, והשנייה, כהונת עולם כתוצאה ממנה. כדי לבסס את טענתו, הוא נסמך בעיקר על שני פסוקים בספר במדבר (פרק כ"ה):

פסוק י"ב :  "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם."

ופסוק י"ג  : "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

ד"ר חזות מפרש את הפסוק הראשון כהענקה של "ברית שלום" קיימת, ואת הפסוק השני כהענקה של כהונת עולם כתוצאה מהשלום שהושג. לטענתו, פעולתי בשטים הייתה מעין הצטרפות לברית שלום קוסמית, והכהונה היא פרס על השגת שלום זה. אולם, כפנחס, אני טוען כי פרשנות זו שגויה, ואף מטשטשת את המסר המרכזי של הפרשה.

ראשית, הטענה בדבר "ברית שלום" קיימת אינה עולה בקנה אחד עם ההקשר המקראי הרחב. הפסוק "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" אינו מעיד על ברית קיימת, אלא על הבטחה עתידית, על מתנה הניתנת לי כתוצאה ממעשי. השלום המוזכר כאן אינו שלום אוניברסלי, אלא שלום פנימי, ביטחון ושלווה הנובעים מקיום רצון הא-ל. שלום זה אינו תוצאה של פשרה או ויתור, אלא תוצאה של עמידה איתנה על עקרונות האמונה. פעולתי בשטים לא נועדה להצטרף לברית שלום קיימת, אלא להשיב את השלום הפנימי לעם ישראל, שנפגע קשות כתוצאה מחטאם החמור.

שנית, הקישור בין "ברית השלום" לכהונת עולם אינו הכרחי, ואף מטעה. הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מבהיר שהכהונה ניתנה לי כתוצאה מקנאותי לא-לוהים ומכפרתי על בני ישראל. אין כאן שום רמז לכך שהכהונה היא תוצאה של השגת שלום. נהפוך הוא, הכהונה היא המשך ישיר של הקנאות, והיא נועדה להבטיח שקנאות זו תמשיך להתקיים בעם ישראל, ככוח מניע לשמירה על טהרת האמונה.

ד"ר חזות מתעלם מההקשר ההיסטורי והתרבותי של פרשת פנחס. פעולתי בשטים התרחשה בתקופה של משבר רוחני עמוק בעם ישראל. העם נסחף אחר תאוותיו, חילל את השם בצורה בוטה והתכחש לברית עם א-לוהים. במצב קשה זה, קנאות לא-לוהים הייתה הכרחית כדי להחזיר את העם לדרך הישר, ולהצילו מאבדון רוחני.

ד"ר חזות מציג את פעולתי כמעבר מצד האנושות לצד הא-ל במשוואת הברית. מעולם לא ראיתי את עצמי כנמצא בצד אחד מול צד אחר. תמיד ראיתי את עצמי כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, שחובתו העיקרית היא לדבוק בא-לוהים ולקיים את מצוותיו. פעולתי בשטים הייתה ביטוי עז לדבקות זו.

לבסוף, ד"ר חזות טוען שהברית השנייה היא הכרזה של רוח הקודש, הצופה את העתיד ויודעת איזה תפקיד אקיים בהיסטוריה. אני מסכים שהברית היא ביטוי להשגחה א-לוהית, אך אינני סבור שהיא גורל קבוע מראש, שאין ממנו מנוס. הברית היא אתגר עצום, הזמנה נצחית להמשיך ולפעול למען כבוד השם ולמען עם ישראל. הברית היא לא תעודת ביטוח, אלא אחריות מתמשכת, הדורשת מאמץ בלתי פוסק.

אוסיף נקודה חשובה: הפרשנות שלו עלולה להוביל לטשטוש הגבולות בין קנאות לגיטימית לקנאות מסוכנת. קנאות לא-לוהים צריכה להיות מונחית על ידי תורה ומצוות, ולא על ידי פרשנות אישית או רגשות סובייקטיביים. פעולתי בשטים נעשתה בהתאם להלכה ולרוח התורה.

לסיכום, מאמרו של ד"ר חזות גבריאל מציע פרשנות מעניינת ומקורית לברית הכפולה שנכרתה עמי, אך הוא אינו עומד במבחן הביקורת המעמיקה. הפסוקים עליהם הוא נסמך אינם תומכים בטענתו, והוא מתעלם מההקשר ההיסטורי והתרבותי של פרשת פנחס.