עו"ד פרופ' אבי וינרוט"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"א-י"ג).
קנאי שהורג זוכה עקב כך ל"ברית שלום"?
במסכת חולין (דף קל"ד עמ' ב') מצינו כי המצווה לתת לכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה, היא כנגד מעשיו של פנחס. "הזרוע כנגד היד, שנאמר (במדבר כ"ה ז') 'ויקח רומח בידו'; הקיבה שכן פנחס פגע בכזבי (שם ח') 'אל קבתה'; הלחיים כנגד תפילת פנחס, שנאמר (תהילים ק"ו, ל') 'ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה'". פנחס עשה שני מעשים מנוגדים: רצח ותפילה להצלה. איזה שילוב זה?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי פנחס עשה מעשה של כעס, שנבע מתוך רחמים.
כיצד ניתן להחשיב מעשה של הרג לחסד, ואיך ייתכן שילוב בין כעס לבין רחמים ושימוש בשתי מידות סותרות בו זמנית?
בעקבות המצווה לכלות עיר שיושביה עבדו עבודה זרה ("עיר הנידחת") נאמר (דברים י"ג, י"ח) "ונתן לך רחמים". הכיצד? רבי יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" (שער צ"ג) מבאר כי מי שרגיש אינו יכול להישאר אדיש לעוול. אדרבה, מי שאדיש לעוול – אכזר.
מי כעם ישראל חש בכך כאשר בני עוולה טבחו והאומות נשארו אדישים. "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מי שריחם על הרוצחים כמה נתעב ואכזר הוא בעיני הקרבן ובעיני האמת.
בתפילת "שמונה עשרה" התווספה ברכה "ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו", שחיבר "שמואל הקטן", שהמשנה (אבות ד', י"ט) מעידה כי היה שגור בפיו הפסוק (משלי כ"ד, י"ז) "בנפול אויבך אל תשמח". דווקא רגישותו לעוול שנעשה לעם ישראל, הביאה אותו לחבר תפילה לעשיית דין ברשעים.
שילוב זה מצינו גם אצל אליהו (בזוהר חלק ב' ק"צ עמ' א' נאמר כי פנחס הוא אליהו). מצד אחד העניש את שר החמישים ואת אנשיו (מלכים ב' פרק א'), ומצד שני החיה את המת מכוח מידת הרחמים (מלכים א', י"ז). אכן, השם "אליהו", כולל שני שמות: דין ורחמים, "אל" בלשון הקודש "כוח", כמו "יש לאל ידי" וזו מידת הדין, ואילו האותיות "יו"ד ה"א וא"ו" בשם אליהו, מבטאות את מידת הרחמים בשמו של הקב"ה.
לאנשים שלמים יש יכולת להכיל רגשות סותרים בו זמנית, כי הרגש נשלט ע"י המוח וכל תכונה מוצאת את מקומה הנכון. בעבודה זרה דף כ' עמ' א' למדנו כי רבי עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס "ירק, צחק ובכה". ירק מכיוון שחש תיעוב כלפי מצבה הקיים; צחק כי צפה שתתגייר ותנשא לו; בכה על יופיה שעתיד לדהות ולבסוף לשוב לעפר.
אדם בעל שליטה עצמית יכול לשלב בו זמנית שלושה רגשות סותרים.
בדומה לכך מצינו בדברי התלמוד הירושלמי המובאים בתוספות בסוטה דף כ"ב עמ' ב', כי מוטל על אדם לעבוד את ה' "בדחילו וברחימו" ביראה ובאהבה בו זמנית, כשהוא מביא לידי ביטוי בו זמנית את שתי תנועות הנפש ההפוכות הללו ועושה שימוש בכל תכונה במקום הראוי לה.
רבנו יונה על הרי"ף בברכות דף כ"א עמ' א' מבאר "וגילו ברעדה – במקום גילה שם תהא רעדה, כי תעבדו את ה' ביראה ובאותה יראה עצמה תשמחו ותגילו".
הנה כי כן, דמותו של פנחס הייתה פסיפס מרהיב המשלב דין וחסד, כשרגישותו לעם ישראל הביאה אותו למצות את הדין עם מי שמתח את מידת הדין על עם ישראל. על כן, ביאר רבי לוי יצחק, כי "פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות, לא היה מעורר עליהם דינים, רק חסדים גדולים, ומכפר על בני ישראל, והוא היה מליץ יושר על ישראל".
