אז ישיר ישראל

בסוף הפרשה מופיעה שירה קצרה המזכירה בפתיחתה את שירת הים:
'אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה ' (במדבר כא יז – כ).
שירת הים ושירת הבאר נאמרות בשני צמתים חשובים בגיבושה של האומה היהודית. שירת הים נאמרת בסיומה של יציאת מצרים, בתחילת המסע במדבר. לעומתה, שירת הבאר היא קו הסיום לתלאות המדבר ונאמרת ברגע שלפני שלב הכניסה לארץ ישראל. יתכן ופער הזמנים בין אמירת שתי השירות יוצר גם את ההבדלים ביניהן. במקום "אז ישיר משה ובני ישראל" נאמר כאן "אז ישיר ישראל". העדרו של משה בשירת הבאר בולט. מה קרה בין שירת הים, שבה משה מוליך ומוביל את השירה, לבין שירת הבאר שבה שר העם בלעדיו? זאת ועוד, חז"ל מתארים את האופן שבו שרו ישראל את השירה על הים. מצד אחד נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל", ומאידך פותחת השירה בלשון יחיד: "אשירה לה'". מבאר ר' עקיבא שהשירה התנהלה כך:
'דרש ר' עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומ' שירה שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה כיצד אמרו שירה כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל עניין ועניין משה אמ' אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה' [תוספתא סוטה ו,ב].
שירת הים משקפת את מסע הנדודים של העם. משה מנהיג את העם, והם הולכים אחריו ללא לקיחת אחריות. הוא קורא והם עונים ובשעת משבר העם מפנה תלונותיו למשה ולאהרן. לאחר שמשה ממנה את יהושע, מבין העם שהמנהיגות משתנה ומעתה יש צורך בלקיחת אחריות. העם משתחרר משירת משה ופורץ בשירה גדולה. ברגע שבקעה מתוכם השירה הזו – השתחרר המחסום ונפרצה הדרך לכניסה לארץ על-ידי דור ראשון לגאולה.
את התהליך שעובר העם ניתן למצוא בתוך השירה עצמה – "עלי באר ענו לה". עם ישראל דומה באופיו לבאר. מי-המעיין נובעים תמיד מלמטה למעלה. וכך בפנימיותו של כל אדם מישראל נובעת התשוקה לעלות לפסגת הקדושה והטהרה. אולם, אבני נגף וסוגי מכשול גורמים לבאר לבל תתרומם, וכך אצל האדם – טרדותיו וצרכיו החומריים מהווים מכשול לעליה רוחנית. בתקופת המדבר העם חטא, היה כפוי טובה ודומה היה לבאר מים חיים, שאבן גדולה חוסמת את פתחו. ארבעים שנה נדדו ישראל במדבר, נסים גלויים ליוו אותו לאורך כל הדרך – ובכל זאת חטא העם. בתום ארבעים שנה פורץ העם בשירה וזועק – 'עלי באר'. העם מודע למנהיגות שהובילה אותו כל השנים – 'בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם' ומסביר רש"י: הבאר אשר חפרוה שרים; משה ואהרן. היינו, גם חפירת הבאר בידי בן אנוש יכול להיחשב לנס. לא לכל חופר מובטח שימצא מים, ולכן מציאת המים היא נס אלוקי. מדובר בנס טבעי שיש בו שילוב בין מעשה אדם לסייעתא דשמיא מובהקת. לעומת נס זה, קריעת ים סוף הייתה נס על טבעי. אם כן, החידוש בפרשתנו הוא שלא רק מעורבות אנושית הייתה מעורבת ביצירת הבאר, אלא שהעם הכיר בנס טבעי כנס. זו ההכנה לכניסה לארץ, שנת הארבעים היא המעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. עם ישראל למד לא רק להתחיל ולפעול בצורה טבעית, אלא אף לשיר ולהודות על נס שבטבע.
שתי שירות היו: השירה בשנה הראשונה, שירה ארוכה ומופלאה על נס גלוי וברור, על קריעת ים סוף; ובנוסף שירה בשנת הארבעים, שירה על נס נסתר שניתן היה לראותו כטבע, אך עם ישראל ידע גם במציאות הטבעית לראות את יד ה' ולהודות עליה. מאז שחזרנו לארץ ישראל והקמנו מדינה, נחשפים אנו לנסים מסוג 'נס הבאר' וחייבים אנו להאמין בהשגחתו של הקב"ה ולפצוח בשירה.
(חוקת תשעה)