ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)פרשת "וילך" פותחת במילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה". דווקא בסוף ימיו, משה רבנו, מנהיג העם, צועד הלאה. צעידתו האחרונה אינה רק סיום פיזי של מסע, אלא תחילתה של מנהיגות חדשה, של תקווה לעתיד. מה משמעותה של הליכה זו דווקא בעת הזו, בזמן מלחמת חרבות ברזל? האם אין כאן קריאה לכל אחד מאיתנו לקחת אחריות, לצעוד קדימה מתוך האפר והכאב, ולבנות מחדש? האם מנהיגות של תקווה יכולה לצמוח רק מתוך הליכה אקטיבית אל עבר שינוי?
דווקא עכשיו, כשמציאות חיינו ספוגה בצל המלחמה, פרשת "וילך" מהדהדת בעוצמה. האם אנו בוחרים לעמוד במקום, משותקים מפחד וייאוש, או שמא אנו בוחרים ללכת, להתקדם, לפעול? "הליכה היא הפוכה מעמידה". תנועתנו קדימה אינה רק צורך פיזי, אלא ביטוי עמוק של חוסן נפשי, של דחף לשינוי, של תקווה לחיים טובים יותר.
בעולם כאוטי זה, האם עלינו לשאוף לצמיחה רוחנית ולהתחדשות בזמן מלחמת חרבות ברזל, ולהיות תזכורת לכוחו של העם והמסע שלנו? כעת, יותר מתמיד, עלינו לראות עצמנו כהולכים בדרכו של משה, נושאים את הלפיד של תקווה וחוסן לאלו הזקוקים לו.
מעשה ההליכה, תנועה פשוטה לכאורה, טומן בחובו מטפורה עמוקה לחוויה האנושית, במיוחד בזמני משבר. האם אין זו קריאה יותר מתמיד ל'ללכת'? יציאה מקיפאון. "הליכה היא הפוכה מעמידה". הבחנה פשוטה זו פותחת עולם של חקירה פילוסופית. המסע היומיומי הוא יותר מתהליך פיזי; הוא מגלם חיוניות, רצון לשינוי ודחייה של הסטטי.
מדוע זה משנה? בעולם שלעתים קרובות מחפש יציבות, הרעיון של הליכה כתגובה מאתגר את התפיסות שלנו. עמידה איתנה, למרות שנראית יציבה, עלולה להוביל לקיפאון. האם המסע היומיומי ממקלטים למשימות חילוץ אינו מגלם גם הוא רצון למשהו מעבר לעמידה במקום? האם יש בו תקווה לעתיד?
הטקסט ממחיש נקודה זו באמצעות דמותו של משה, שמסעותיו בתורה מייצגים יותר מסתם תנועה פיזית. הליכתו מגלמת מחויבות לשינוי, שאיפה להתחדשות. "התורה מבטאת באמצעות פעולה יסודית זו, באופן מטפורי, את האנרגיות החיוביות שמשה השקיע בפעולה מול: יתרו, אחיו, זקני ישראל וכל ישראל. האם הרעיון של מעבר בין מיקומים פיזיים אינו גם ייצוג של מעבר בין מיקומים רגשיים? ניתן לראות זאת בדוגמאות כמו משפחות שנעקרו מבתיהן ועוברות בין מקומות אירוח שונים, או מתנדבים שמסיירים בשטח כדי לחלק מזון וציוד לנזקקים.
הבנה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות הקבלית של "וילך", המתורגמת לעיתים קרובות כ"והוא הלך", כ"רוח החיים שבו". זה יותר מסתם תרגום; זוהי הזמנה לראות בתנועה התגלמות של הניצוץ הא-לוהי בתוכנו, השתקפות של יכולתנו לצמיחה ושינוי. ניתן לראות זאת אצל אנשים רבים שמצאו משמעות ועוצמה בהתנדבות, ביציאה ממעגל השגרה והשגרה כדי לעזור לאחרים.
מהו, אם כן, היחס בין הליכה לתשובה? תשובה, במובנה הרחב ביותר, היא מטבעה סוג של הליכה – יציאה מהקיבעון, אימוץ הדינמיות ושינוי במצב. זהו מצב של מעורבות פעילה, של שאיפה למשהו מעבר למצבנו הנוכחי. מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר, "עמדתי בדרכי לשלום"? במסגרת זו, אנו מוצאים תובנה עמוקה לגבי טבע הפעולה האנושית והצמיחה הרוחנית. מצב ה"עמידה" שמור למלאכים ולסטטי.
האמירה הפרדוקסלית לכאורה של הגמרא, "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין", מקבלת משמעות חדשה לאור הבנה זו. בזמני קונפליקט או משבר מוסרי, הפיתוי לעמוד איתן, לדבוק באופן נוקשה בנורמות המקובלות, עלול להיות מחסום לתשובה אמיתית. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו ש"תמיד עשינו את זה ככה?" במעשה ההליכה, של שאילת שאלות, של חיפוש נתיבים חדשים, אנו מוצאים את הפוטנציאל לשינוי אמיתי. צדיק אמיתי נמצא כל הזמן בהליכה, הוא לעולם אינו עומד.
מדוע, אם כן, מושג זה חיוני כל כך להבנתנו את העולם ואת מקומנו בתוכו? העולם הדינמי והאנרגטי שאנו חיים בו אינו ישות סטטית, אלא תהליך מתפתח ללא הרף. אם הוא יכול לזוז, אז גם אנחנו. רעיון התשובה אינו מעשה חרטה רטרוספקטיבי, אלא אימוץ צופה פני עתיד של פוטנציאל. זוהי ההכרה שתמיד נוכל לנוע לעבר משהו טוב יותר. אנשים רבים מוצאים כוח ותקווה בעיסוק באומנות, במוזיקה או בכתיבה, כדרך לבטא את רגשותיהם ולמצוא משמעות בתקופה קשה זו. הם בבחינת "הולכים".
מעשה ההליכה, כפי שתואר בטקסט המצורף, משמש מטפורה רבת עוצמה לטבעה הדינמי של התשובה. זוהי יציאה מהקיבעון, אימוץ השינוי ומחויבות לצמיחה מתמשכת. בזמני משבר וקונפליקט, הבנה זו יכולה להנחות אותנו לעבר גישה פעילה, מעורבת, ובסופו של דבר טרנספורמטיבית יותר לחיינו ולעולם הסובב אותנו.
