הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בתורת המוסר אנו בדרך כלל דורשים איזון. זוהי דרך האמצע המפורסמת, שביל הזהב, שהורה לנו הרמב"ם בעקבות אריסטו. החיים השלמים הם חיים שמאזנים בין קצוות שונים, חיים שרואים מורכבות.
מסיבה זו, עדיפה לרוב דעתם של המבוגרים על פני זו של הצעירים. זיקנה, במסורת ישראל, מזוהה עם חכמה. אדם עם ניסיון חיים רואה רחב יותר ומסוגל להכיל תפיסות שונות, ולעיתים סותרות. לכן, בדרך כלל, מבוגרים מתונים יותר מאשר הצעירים ויש להקשיב לעצתם יותר מאשר לצעירים.
אבל גם הרמב"ם ידע שיש תחומים שבהם צריך לנהוג בקיצוניות. שם אין מורכבות. יש טוב ויש רע, ותפקידנו הוא לבחור – לדבוק בטוב ולהיאבק ברע. כך, למשל, הרמב"ם ראה את מידת הגאווה. לשיטתו אין לאזן את המידה הזו, אלא יש להתרחק ממנה עד כמה שניתן. גם מן הכעס, לשיטתו, יש להתרחק כמה שיותר.
במקומות האלה, הקריאה המוסרית היא לאמץ תפיסה ברורה וחד-ממדית, השוללת את קיומו של הדבר המגונה. על כך אמר משורר תהלים: "אוהבי השם, שנאו רע". לעיתים אהבת השם צריכה לבוא לידי ביטוי בשנאה. כי א-לוהים והרע לא מסוגלים לגור בכפיפה אחת. שם צריך לעשות בחירה. והדרישה המוסרית היא לבחור בצד הנכון באופן מוחלט ובלתי מתפשר.
העולם הפגני נטה לפרש את המציאות בצורה דואליסטית ולא מורכבת. כשראה תופעות טבע סותרות – אהבה ומלחמה, אש ומים – פירש זאת כביטויים של אלים שונים, שנאבקים זה בזה. בכך הוא ביסס את תפיסת העולם שלו על עימות וכוח. כששני כוחות נאבקים, החזק הוא זה ששולט. מכאן קצרה הייתה הדרך לקידוש הכוח והמלחמה, לשעבוד של בני אדם, ולפשעים מוסריים חמורים. הפוליתאיזם הוביל לעוולות ולשחיתות מוסרית.
כנגדו, באה האמונה היהודית המונותיאיסטית ודרשה לראות את העולם בצורה מורכבת. יש א-ל אחד שהוא מקור הכל. הוא אוהב וגם שונא, מרחם וגם נוקם. המעבר מריבוי אלים לא-ל אחד מבחינה זו, לא היה שינוי מספרי בלבד אלא איכותי. הוא דרש לראות את העולם בצורה מורכבת, שבה כוחות שונים מתקיימים יחד בצורה מאוזנת כדי לקדם את החיים. מכאן צמחה הדרישה המוסרית היהודית להסתכל בחמלה על הזר והחלש, לדאוג ליתום ולאלמנה, ולהשתמש בכוח לא כדי לשלוט על אחרים אלא כדי להיטיב להם.
לא מלחמה היא צורת ההפעלה של העולם, אלא צדק. מכאן צמח המוסר המערבי של ימינו. בשעה שהעולם נטה לקיצוניות, תורת המוסר היהודית ביקשה איזון ומורכבות. כיום נראה שהמצב התהפך. המסר היהודי לעולם השתנה.
דברים אלה נכתבים במוצאי שבת זכור, כשההודעות על מותו של הצורר חמינאי זוכות לאישור רשמי. אבל בתקשורת העולמית אני שומע ראשי מדינות באירופה שמגנים את המתקפה על איראן. אני שומע את קמלה האריס, סגנית הנשיא לשעבר, שתוקפת את המלחמה שהוכרזה. אליה מצטרפים קולות שונים בתקשורת העולמית (ויש גם כמה קולות כאלה בתוכנו) שמזועזעים מהמתקפה על טהרן. הם כמו לא רואים את עשרות האלפים שהמשטר האיראני הרג באכזריות רק בשבועות האחרונים. הם מתעלמים מרשת הטרור שהקימה איראן. הם עיוורים לשאיפות של המשטר האיראני להשיג נשק גרעיני. בתורת המוסר שלהם, הכל מורכב. לכן יש להכיל את המפלצת הזו, שמאיימת על כל העולם המערבי. לא להילחם בה, אלא לנסות להגיע לפשרה והסדר.
כמובן שזו לא רק איראן. בעולמם זה גם חמאס וחיזבאללה ושאר ארגוני טרור. זו גם ההתעלמות שלהם מפשעים שנעשים על ידי מיעוטים, רק מפני שהם מיעוטים. זו פוליטיקת זהויות שהופכת את הטוב והרע ליחסיים. אפילו להצהיר שגבר לא יכול להוליד הפך לעניין מסובך עבורם (ומי שלא ראה את הסרטון מהקונגרס, שילך לחפש אותו במרשתת).
מול עולם שכזה, נראה שתפקיד המוסר היהודי הוא לצאת היום בקול הפוך ולומר: בעולמנו לא הכל יחסי. יש אמת ויש שקר, יש טוב ויש רע. ישנם רגעים שצריך להחזיק בתפיסת עולם דואליסטית. זו המלחמה באיראן. זה המאבק בארגוני הטרור והפשיעה בכלל. לא את הכל אפשר להכיל ולקבל. גם ממיעוטים צריך לדרוש דרישות מוסריות. גם את העני יש לשפוט משפט צדק. גם אם אתה קורבן, זה לא אומר שהכל מותר.
המלחמה מול איראן היא הזדמנות להציף את המסר הזה מול עולם, ששכח את אחריותו ותפקידו לבער את הרע מן העולם. בשם מוסר מעוות הוא יוצר עוולות בעצמו. לו יש לומר: "אוהבי השם, שנאו רע". חלק מהטוב הוא להילחם ברע. ואנו מצויים בזמן כזה.
