הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מלאו שנתיים ליום שבו חמאס ניסה לשטוף את הארץ ב"מבול אל-אקצא" ("טוּפַאן אלְ־אַקְצַא" – "טוּפַאן" הוא "המבול" המקראי, שאומץ ע"י הקוראן ב'סורת נוח'): "כמו המבול, אשר ישטוף את פני האדמה ויטהר אותה מטומאת הציונים" (אתר חמאס, 12/22). היעד האידאולוגי היה "אל-אקצא" וירושלים – לא ירושלים שלנו, עיר של שלום, שלמות וחיים; אלא ירושלים שלהם – של מלחמה, דם ומוות.
לאסוננו, ביום הראשון למלחמה נחל האויב הישג כואב ביותר, שהעמיד אותנו באיום קיומי. אולם מאז, בסייעתא דשמיא, בגבורת לוחמינו ובכוח העמידה של העורף, הצלחנו להפוך את הקערה על פיה באופן חסר תקדים, ונחלנו הישגים דרמטיים בכל הגזרות. בכך נרשם פרק חדש ועוצמתי בתקומת ישראל.
שנתיים אחרי, דווקא עזה החרבה נראית כמי שעבר עליה המבול. ואילו עם ישראל, עם כל הכאבים והדאגות, חיזק את זיקתו לירושלים ועולה אליה בהמוניו. רק בחודש הרחמים והסליחות ובחג הסוכות פקדו את הכותל המערבי כמיליון וחצי מתפללים. גם בשנתיים שחלפו, כ־12 מיליון איש פקדו אותו מדי שנה.
מבחינה גאו־אסטרטגית מצבה של ישראל השתנה לאין ערוך לעומת שהיה ערב המלחמה.
בערב שמחת תורה זכינו בהתרגשות שקשה לתאר להחזרת חטופינו היקרים – אלה שבחיים. לאחר שנתיים נסגר מעגל חשוב, אולם המלחמה עדיין לא הסתיימה; עדיין לא הושגו כל יעדיה – השבת כל החטופים החללים, פירוק חמאס מנשקו והפסקת שלטונו בעזה. זוהי השעה להגביר את מאמצינו, עם הפנים קדימה, לעידן חדש ב"יום שאחרי" – לתיקון ולבניין העתיד.
השנתיים שחלפו חידדו את מחדלי העבר וחולשותיו. כעת עלינו להתגייס ולהפשיל שרוולים כדי לתקן ולבנות עתיד טוב יותר לדורות הבאים. אסור לחזור על מה שהיה בעבר, וגם לא להמשיך לעשות יותר מאותו דבר. צריך לקחת את השורשים הטובים מן העבר שנחשפו בשנתיים האחרונות – את העוצמה והגדולה של עם ישראל, ואת הרוח הגדולה שנגלתה תוך כדי המלחמה הממושכת – למנף אותם ולהצמיח מהם קומה חדשה, שונה בתכלית. לא רק עם ישראל יתברך ממנו, אלא כל ארצות המערב.
עלינו לבנות עתיד של חזון וזהות יהודית מועצמת; עתיד של חיבורים, סולידריות ואחדות אמת; עתיד של התפכחות מאשליות ומדוגמות שכשלו. יהיה עלינו לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים – ולתת עדיפות לחינוך, להעצמה ולחיזוק הזהות היהודית של דור העתיד. יהיה עלינו לבנות מחדש את תפיסת הביטחון ואת צה"ל בהתאם לאתגרים האמיתיים העומדים בפתחנו; לצמצם את התלות בגורמי חוץ ולייצר עצמאות אסטרטגית – חימושית ולוגיסטית – עד כמה שניתן.
עלינו להוקיר ולתת קדימות ללוחמינו הגיבורים, בסדיר ובמילואים, לטפל בפצועי הגוף והנפש, ולחבק בכבוד את המשפחות השכולות. יהיה עלינו לתקן את מערך התודעה הלאומית, לחשוף את מדיניות ישראל וצדקת דרכה בזירה הבינלאומית (לא 'הסברה' מתנצלת), ולבסס את מעמדה המדיני והכלכלי של המדינה לדורות הבאים.
בפרשת נח אנו קוראים על המבול שנגזר על עולם מלא חמס ושחיתות, ששקע עד צוואר בכשליו התפיסתיים והמוסריים: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא). זו הסיבה להבאת המבול, שישטוף את העולם עד היסוד: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ו, יג). היחידים שלא היו נגועים בחמס ושרדו את המבול הם השורשים הבריאים שאמורים להצמיח את העתיד המתוקן ואת העולם החדש ב"יום שאחרי".
בפרשתנו נקרא שלאחר שנה מתחילת המבול מצווה הקב"ה את נֹחַ ומשפחתו בציווי מיוחד: לצאת מן התיבה ולהתחיל בתיקון ובבניין העתיד של העולם ב"יום שאחרי": "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ח, טו–טז). חז"ל ביקשו לבחון מדוע היה צורך בציווי הזה – מדוע נֹחַ לא יצא מהתיבה ביוזמתו: "…כך נֹחַ: 'צא מן התיבה!' – ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למאֵירה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: 'כי מי נֹחַ זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נֹחַ עוד על הארץ' (ישעיה נד, ט)" (בראשית רבה לד, ו).
נֹחַ לא עיכל את השינוי שבסיום המבול ואת המעבר לעידן חדש. הוא חשש לצאת מן התיבה, פן כל מה שיעשה למען העתיד יימחק במבול נוסף והכול יחזור לקדמותו: "אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למאֵירה?". על כן, הקב"ה נשבע לו שמה שהיה – לא יהיה עוד; העולם ייכנס לעידן חדש ומתוקן של יצירה ובניין בר-קיימא, ואף נתן לו אות ברית – את הקשת בענן – שתסמן את הברית לעתיד העולם.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ, שהזדהה בכל ליבו עם מצבם של החטופים ולא פסק להתפלל להשבתם במהרה.
