הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עם חזרת החטופים החיים הביתה, היו רבים שהורידו את סיכת החטופים. הבולט בהם היה יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה. הוא לא היה היחיד. אחריו הלכו מוסדות וארגונים, ואפילו אינטלקטואלים מובילים. חברי הטוב, ד"ר תומר פרסיקו, גזר את הצמיד הצהוב שהיה כרוך על ידיו במשך השנתיים האחרונות.
אבל בעיניי, זו טעות. טעות קשה. כי יש לנו עדיין חטופים בעזה (ואני מקווה מאוד שעד שהטור הזה יתפרסם הם כבר לא שם). הם לא חיים אלא מתים. חללים. חלקם נרצחו ביום 7 באוקטובר וגופותיהם נחטפו, חלקם נרצחו בשבי, וכמובן – הדר גולדין אחד. אבל אין זה משנה את עובדת היותם חטופים – אזרחים וחיילים שנחטפו לרצועה במטרה לפגוע בנו, ולהוות קלף מיקוח אכזרי.
היו שטענו שאין להשוות בין החיים למתים. נכון, יש הבדל ביניהם. הצלת חטופים חיים קודמת לחטופים מתים, כי החיים מצויים בסכנת חיים וסובלים סבל רב. נכון גם שה"תמורה" המוצעת בשולחן המו"מ על שחרור חטופים שונה בין החיים למתים. גם מידת הסיכון בהצלת חטופים שונה מן הסתם כשמדובר בחטופים שאינם בין החיים. ואחר כל זאת, אסור להתכחש לעובדה שהן לחיים הן למתים שם משותף אחד – כולם נחטפו אך ורק בשל היותם יהודים וישראלים וכחלק ממתקפת טרור, ועל כן, כלפי כולם עומדת החובה להשיבם.
לא מעט מקורות תומכים בחובה הזו ביחס לחללים. ראשית, מבחינת החללים עצמם – חובה עלינו להביאם לקבר ישראל. בהלכה נקבע שאם ישנו מת שאין מי שמטפל בקבורתו, אדם שנתקל בו מחויב להתבטל אפילו ממצווה שעונשה כרת, כמו קורבן פסח, כדי לטפל בו. קבורתו אף דוחה איסור טומאה חמור של נזיר או כהן.
טעמה של חובה זו הוא כבוד המת. כפי שכבר הראו חוקרים, בניגוד לתפיסות שהתפתחו מאוחר יותר, בתורה אין הבחנה בין הגוף לנשמה. הבשר והרוח מהווים מכלול אחד, ושניהם כרוכים בביטוי 'צלם א-לוהים'. זו הסיבה לכך שהתורה אוסרת להלין נבלת אדם על העץ ומחייבת לקוברו, "כי קללת א-לוהים תלוי" (דברים כא, כג), וכפירוש רש"י: "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'".
זהו פירוש חד. על פיו, גוף האדם עצמו הוא צלם א-לוהים, ולכן מת שמוטל בביזיון, זהו ביזיונו של א-לוהים. מכאן החובה להביא מת לקבר ישראל כמה שיותר מהר.
על פירוש זה הוסיפה הספרות הקבלית כהנה וכהנה, כשדיברה על מצבה הרעוע של הנשמה, כל עוד האדם לא נקבר. תפיסה זו עיצבה יחס מחמיר לאיסור הלנת מת, כאשר מקפידים שלא להתעכב בקבורה אפילו כמה ימים או שעות. ומה נגיד על מתים שכבר שנתיים לא זכו לקבורה?
החובה אינה רק כלפי החללים עצמם, אלא גם כלפי משפחותיהם וקרוביהם. כמו נשמת החללים, גם הם עצמם נמצאים במצב תקוע ולא זוכים למנוחה. במציאות רגילה, משפחתו של הנפטר זוכה להיפרד ממנו ולהשלים עם מותו. עד כמה שהדבר קשה, בסוף זה קורה. אבל כאן, החללים החטופים יוצרים חלל מתמשך בליבותיהן של המשפחות. כל עוד אין קבורה, אין השלמה עם מה שאירע.
נסו לדמיין מה עובר על המשפחות האומללות הללו. בפעם האחרונה שהן ראו את הילד שלהן או את הקרוב שלהן הוא היה בין החיים, ואז – נעלם מחייהן. לא משנה כמה הוכחות יביאו לכך שהוא מת; בתודעה שלהן מדובר באדם חי. הרי כך היה יעקב אבינו. למרות שראה את כתונת יוסף הטבולה בדם, ומכאן הסיק ש"טרוף טורף יוסף", הוא סירב לקבל תנחומים עליו. כי מה שהשכל הבין, הלב סירב לקבל. יוסף נעלם ממנו בעודו חי, וכך הוא נותר חקוק בתודעתו.
כך משפחות החטופים החללים. החללים חקוקים בתודעתן כאנשים חיים. הם אינם גופות. הם אנשים בעלי זהויות. וכל עוד הם לא שבים ולא זוכים לקבורה ראויה, אין השלמה עם מותם. לכן, החובה להשיבם היא גם כלפי המשפחות שלהם. גם הן מבקשות מנוחה.
ויש כמובן את העניין הלאומי. החללים הם בשר מבשרה של האומה היהודית הישראלית. וכל עוד הם נתונים בידי אויב, זו פגיעה לאומית – מורלית, ערכית וזהותית.
מכל הבחינות הללו חשוב לזכור ולהזכיר – כל עוד החללים לא שבו לא תמה סוגיית החטופים. יש להמשיך לפעול כדי להשיבם. משימתנו הלאומית לא תמה עד שהאחרון שבהם שב.
