חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת 'אמור אל הכהנים' וגו', אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, אם נטמא הכהן, במה תהא טהרתו? לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אותה מידה שאמרתי לך 'אמור אל הכהנים', ואמרת לי 'אם נטמא, במה תהא כפרתו' ולא השיבותיך – זו היא כפרתו: 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת' וגו'" (במדבר רבה, פרשה יט, סימן ד).
במדרש אנו פוגשים רגע נדיר של שתיקה א-לוהית. רבי לוי מתאר את הדינמיקה הלימודית שבין הקב"ה למשה רבנו כדיאלוג שלם, שבו לכל הגדרה של "טומאה" מצורף המפתח ל"טהרה". אולם, כאשר מגיעים לפרשת אמור, העוסקת בקדושת הכהנים ובהגבלות המוטלות עליהם במגע עם המת, הסדר הקבוע מופר. משה שואל שאלה מתבקשת: אם הכהן, המופקד על הקדושה, ייטמא בכל זאת – כיצד הוא עצמו ישוב לטהרתו? במפתיע, התשובה אינה מגיעה. השתיקה הזו גורמת לפניו של משה "להתכרכם" – ביטוי המעיד על מבוכה, צער ואולי אף תחושת דחייה. רק בפרשת חקת, ב'מרחק' רב של זמן ופסוקים, "נזכר" הקב"ה להשיב למשה ולגלות לו שסוד הפרה האדומה הוא הוא הפתרון לשאלתו הישנה.
למראית עין, התמיהה של המדרש היא פרוצדורלית: מדוע השהה הקב"ה את התשובה למשה? אם נתבונן בדברים לעומקם, עלינו להבין מהו הקושי המהותי שעמד בפני הדרשן. המדרש אינו עוסק רק בסידור הטכני של הפרשיות, אלא בקושי תאולוגי עמוק הטמון בלשון הפסוק "אמור אל הכהנים… לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א). הדרשן חש כי בפרשת אמור נוצר מעגל סגור של קדושה שאין לו מוצא. הכהן הוא הטהרה בהתגלמותה; אם הוא נטמא למת, הרי שנגעה בו "אבי אבות הטומאה", והדרשן שואל – האם יש כוח בעולם שיכול להשיב את המערכת הזו לתיקונה? מעבר לשאלה הגלויה, נסתרים כאן קשיים נוספים: מדוע "נתכרכמו פניו" של משה דווקא כאן? וכי חסרו למשה הלכות שלא ידען מיד? ועוד, מה הקשר המהותי בין שתיקת הא-ל בפרשת אמור לבין הדין הבלתי-נתפס של פרה אדומה? מתוך בחינת המבוי הסתום שאליו נקלע משה, נוכל לגבש הבנה מעמיקה על טבעה של הטהרה ועל המשמעות הקיומית של ה"המתנה" לתשובה.
הדיון בקדושת הכהן בפרשת "אמור" מעמיד אותנו מול אידיאל של שלמות. הכהן נדרש להיות נבדל מהמוות, שהרי המוות הוא היפוכה הגמור של עבודת המקדש שכולה חיים. משה רבנו, המבקש להוריד את התורה לעולם המעשה, מבין שאידיאל ללא דרך נסיגה הוא מסוכן. הוא שואל: "במה תהא טהרתו?" מתוך דאגה למציאות האנושית השברירית, שבה גם הכהן הגדול ביותר עלול להיפגש במוות. חוסר התשובה הא-לוהי בנקודה זו אינו מקרי. לו היה הקב"ה משיב מיד בפרשת אמור שהטהרה מגיעה מאפר הפרה, היה הסוד הופך לעוד פרט הלכתי יבש. השתיקה נועדה ליצור "חלל פנוי" בנפשו של משה. התכרכמות הפנים של משה היא הביטוי לחוסר האונים האנושי מול המוות ומול הטומאה שאין לה פתרון שכלי. יש רגעים בחיים ובהיסטוריה שבהם השמיים שותקים, והשתיקה הזו היא הכרחית כדי להכיר במוגבלות הלוגיקה האנושית.
כאשר מגיעה פרשת פרה אדומה, התשובה אינה מופיעה כהסבר הגיוני, אלא כ"חוקה" – דבר שאין עליו תשובה שכלית. "זו היא כפרתו" – אומר הקב"ה למשה, וקושר את הקצוות. הפרה האדומה היא פרדוקס: היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים העוסקים בה. בכך היא משקפת את המענה הא-לוהי לשתיקה בפרשת אמור: הדרך להיחלץ מהטומאה הסופנית של המוות אינה עוברת דרך פעולה רציונלית פשוטה, אלא דרך כניעה לצו א-לוהי שלמעלה מן הדעת. משה היה צריך לעבור את חוויית המבוכה והצער כדי להיות כלי קיבול למצווה שהיא "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי" (במדבר רבה יט, א). הטהרה אינה מוצר מדף הלכתי, היא התערבות של חסד עליון בתוך מציאות של חידלון.
הצורך להמתין מהספר השלישי (ויקרא) ועד הספר הרביעי (במדבר) כדי לקבל תשובה, מלמד אותנו שיעור מאלף על סבלנות רוחנית. לעיתים, השאלה נשאלת ברמה אחת של הקיום, אך הפתרון נמצא במישור אחר לגמרי. בפרשת אמור הכהן מוצג בשיא תפארתו, ושם השאלה על טומאתו נראית כפגם במערכת. בפרשת פרה אדומה, עם ישראל נמצא במדבר, חווה משברים, מיתות ותהליכי כפרה, ושם התשובה הופכת לרלוונטית לא רק כהלכה, אלא כצורך קיומי. המעבר על הקשיים שהצגנו מגלה שהקב"ה לא "שכח" להשיב, אלא בנה קומה נוספת באישיותו של משה – היכולת לחיות עם הבלתי-נודע, עד שהמציאות עצמה תהיה מוכנה להכיל את הפתרון הלא-רציונלי.
ניתן לראות רלוונטיות עכשווית עוצמתית ברעיון זה. בחיינו האישיים והלאומיים, אנו נתקלים לא פעם בסיטואציות של "טומאה" – רגעים של שפל, אובדן דרך או מבוכה מוסרית וקיומית. אנו זועקים "במה תהא טהרתו?", ומצפים לתשובה מיידית, לפתרון טכנולוגי או פוליטי מהיר. אך המדרש מלמדנו שיש תקופות של "התכרכמות פנים", שבהן התשובה מתעכבת. בעידן של סיפוקים מיידיים, השתיקה הא-לוהית נתפסת כהסתר פנים, אך לאמיתו של דבר היא הכנה לקראת גילוי עמוק יותר. כמו משה, גם אנחנו נדרשים לעיתים לשאת את השאלה לאורך "פרשיות" שלמות של חיינו, עד שנגיע לנקודה שבה נוכל להבין שהטהרה לא תבוא מתוך מה שאנו כבר יודעים, אלא מתוך משהו חדש לגמרי, "פרה אדומה" שצצה במפתיע מתוך האפר.
לסיכום, המדרש חושף בפנינו דינמיקה של השהיה מכוונת. השתיקה בפרשת אמור אינה חסרון בתורה, אלא חלק מהותי מהמסר שלה: הקדושה אינה חסינה בפני נפילה, והשיקום ממנה אינו תמיד מובן מאליו. המסקנה העולה היא שהתשובה האמיתית לטומאת המוות והייאוש אינה נמצאת בתוך המערכת הסגורה של חוקי הטבע או ההיגיון האנושי, אלא היא נובעת ממקור עליון המאחד ניגודים – "מטהר טמאים ומטמא טהורים". השהיית התשובה עד פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שהבנה רוחנית זקוקה לזמן הבשלה, ושדווקא מתוך המקום שבו הפנים מתכרכמות מחוסר אונים, יכולה לצמוח הכפרה העמוקה ביותר. הטהרה, בסופו של דבר, אינה רק טקס חיצוני, אלא תנועה של הנפש מהמבוכה של פרשת אמור אל האמונה המוחלטת שבפרשת חקת.
