שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מקומו של המוות בשיח הציבורי ובשיח התורני – עבר שינוי גדול בשנים האחרונות. בעבר היה זה לא מנומס לדבר על המוות; לא זו בלבד, אלא שהדבר נתפש כדבר שאינו ראוי גם מבחינה רוחנית, שכן התפישה הייתה שמדובר בפתיחת פה לשטן; לא זו בלבד, אלא שחלק מאתוס הגבורה היה להתעלם מהחידלון שאדם מצוי בו, ומן הידיעה שכולנו חיים חיים סופניים. בחלק מהישיבות היה מקובל שאין ללמוד את הפרק השלישי של מסכת מועד קטן, העוסק בענייני אבלות, אלא אם כן הגיע זמנו של אדם להתאבל על הוריו; תודעת ההתכוננות אל המוות לא נכחה, על אף שתוחלת החיים הייתה קצרה בהרבה מהיום.
עברנו שינוי. לדעתי – מבורך. אולי דווקא בשל הארכה גדולה של תוחלת החיים, ויכולת הרפואה לקיים אותנו בתוכם, יש לנו זמן ארוך יותר להתבונן על המשמעויות השונות שלו. אנו מודעים לפסוקים האחרונים של ספר קהלת המתארים את תהליך שקיעתו של האדם; אנו חוזים בפערי גוף ונפש ארוכי טווח בעת הזקנה, לאמור: יותר ויותר אנשים בתוכנו חיים עם גוף בריא יחסית אך תודעה דמנטית ההולכת ומתפוגגת, ויותר ויותר אנשים חיים בתוכנו עם תודעה מלאה ועם גוף מלא ייסורים. נושאים רבים עומדים במוקד ההכרעות, ובעיקר בעולם ההנחיות המקדימות. לא לחינם הקמנו את "צהר עד מאה ועשרים" שהוא מאגר מידע עצום על כל הנושאים האלה, בתוספת קו חם למשפחות המתלבטות בסוגיות שונות הקשורות בסוף החיים.
ואכן, בעולמה של תורה אנו מוצאים היבטים שונים של אי-הסתרת המוות. כאמור, סיומו של ספר קהלת מתאר אותו עד ל"והרוח תשוב אל הא-לוהים אשר נתנה"; גדולי האומה ציוו את בניהם אחריהם, מתוך מודעות לכך שהם הולכים בדרך כל הארץ, ועל כן ראוי להותיר לצאצאיהם מורשת מסודרת של עולמם; ופרשת השבוע שלנו מייחדת דיון נכבד בטומאת המת ובטהרה ממנו. היא מהווה הדרכה מסודרת וראויה לדרך שבה ראוי לנו לחיות.
מחד גיסא, היא מלמדת אותנו כי המת מטמא, ויש להתרחק ממנו. זו בשורה גדולה בעולם הדתות, שכן דתות מטבען דווקא נמשכות אל המוות. המת מהווה בעולמן גשר בין העולם הממשי שבו הוא חי התקיים ופעל, ובין העולם העליון בו הוא נמצא. די לנו אם נתבונן על מקומו של אותו האיש בעולם הנצרות, של מוחמד בעולם האיסלם, ועל אחת כמה וכמה בדתות המזרח. בשל כך, מוענקת לקשר עימו משמעות גדולה, והוא מהווה נתיב דרכו ניתן להמריא למעלה.
ואילו ביסוד הדין, בעולמנו, ישנו איסור תורה של דרישה אל המתים, הכרה בסופיות החיים ובהיות כולנו בני תמותה, וכאמור – חובת התמודדות עם המוות ונוכחותו בחיינו. מאידך גיסא, הפרשה שלנו עוסקת בפלא הגדול של אפשרות הטהרה. אין לנו מגע עם היכולת לפענח מפני מה אפר פרה אדומה הוא המטהר מן האמת, אך מה שאנו יודעים בוודאות הוא שהתורה מחייבת את ההיטהרות הזו, כחלק מהשיבה לחיים של האדם שבא במגע עם המוות. התורה היא תורת חיים, והיא מבטאת זאת בכל מצוותיה. לעולם קודמים החיים למתים, והציווי "וחי בהם" הוא חלק מהותי מכל תפישת ההלכה.
אנו מכירים באבדון אבל לא מתמכרים אליו; אנו מודעים לסופיות החיים אך לא מתקיימים מתוך דיכאון עמוק, כי אם מתוך שמחה והכרת הטוב; התורה אינה עוסקת בעולם הבא כי אם בעולם הזה, וכשיגיע זמנו של אדם להיכנס בשערי העולם הבא הוא יפגוש בשורה אחרת. יש בפרשת חוקת הדרכה ישרה וטובה להתנהלות הראויה שבין הקטבים, והיא מעניקה את אותו ביטחון פנימי שבו ראוי לחיות.
