קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)שנים כולם מציירים אותי כאילו נולדתי עם תכסיס בכיס, כאילו ליבי אינו אלא קופת שרצים של מניפולציות. אז הנה, אני – לבן בן בתואל – פותח את הלב. לא מתייפייף, לא מתרץ. פשוט מספר את הסיפור שלי, כפי שהוא באמת התרחש. של ראש משפחה בחרן.
תבינו, כשעבד אברהם הגיע לקחת את אחותי רבקה, זה היה כמו מסדר כבוד מלכותי. גמלים נוצצים, מתנות שמשקלן זהב, משרתים עטויי משי, כל חרן רעדה והחזיקה את נשימתה. טבעי שחיכיתי שגם המחזרים של בנותיי יגיעו עם אותה הדרת כבוד ואותה הוכחת יכולת כלכלית. ואז יום אחד, בשעת צהריים חמה, מתייצב בחרן יעקב בן אחותי – יחף, מאובק, קרוע סחבות, בלי רכוש, בלי כסף, ובלי שום הצגה גדולה. ועוד שואל את רעיי שאלות כאילו הוא שוטר גבולות בודד: "השלום ללבן בן בתואל? האם הכול בטוח כאן?" ומגדיל לעשות כשהוא פונה לבתי הקטנה, רחל, ומעז לשאול: "היש בית אביך מקום ללון?" החבורה שלי, הסתכלה עליו בקרירות מוחלטת. לא מאכזריות אלא מאי־נוחות גדולה. הוא נראה כמו מי שמבקש הרבה יותר ממה שהוא מספר, כמו תעלומה מהלכת.
והוא עוד מתערב לרועים הוותיקים שלי בסדר השקיית העדרים! עומד באמצע הבאר, מזיע, נותן עצות מעשיות, כאילו כל חייו היה רועה מומחה. מתי לגלול את האבן הכבדה, איך לשמור על תור הוגן, ובאיזו זווית להשקות את הצאן. אמרתי לעצמי: שקט, לבן, אולי הוא מתרגש, אולי רוצה פשוט להרשים. אגב, זה באמת היה מרשים איך הוא גלל לבדו כאילו הסיר פקק מבקבוק, ככה שמתי עליו עין.
הכנסתי אותו לביתי. הכנסת אורחים מחייבת של קרוב משפחה. אמרתי לעצמי, מה כבר יקרה אם אחוס עליו לכמה ימים, עד שילך לדרכו.
הצעתי לו לעבוד שבע שנים בעבור בתי – ככה אצלנו עושים, זו חזות תקינה של איש שמסוגל להתפרנס. הוא, במקום לומר תודה ולהכיר טובה, עוד הדגיש בנימה תקיפה: "ברחל בתך הקטנה." חצוף! כאילו אני תלמיד שלו. אז כן, עשיתי את מה שמקובל במקומותינו. אתם קוראים לזה רמאות; אצלנו זה נקרא שכל ישר והגנה על הבכורה.
וגם החלפת השכר? מה אני, נדבן ציבורי? הוא ראה ברכה בכל אשר לו, ומאין כל זה בא אם לא ממני, מופת לברכה כלכלית. העקודים, הנקודים, הברודים והטלואים, כולם היו שלי קודם. הוא טען שהחלפתי שכרו עשרת מונים, ואני – מה? אשב מנגד ואחייך בנימוס? עשיתי כל מה שגבר מכובד, שדואג לעתידו הכלכלי, בחרן היה עושה.
הכול התפוצץ כשהוא ברח. לקח את בנותיי, את הילדים, וגם את התרפים, אלוהיי, וסמל של כבוד משפחתי. יצאתי אחריו, לב רותח, מונע על ידי חרון ועלבון. ובדרך, ברדיו של העגלה, שמעתי את הרמטכ"ל נוזף בגנרלים על מחדלים קשים. הערה פיקודית. הדחה מצה"ל. ואני, בלי לשים לב, מהנהן עם כל משפט. כאילו הוא מדבר גם אליי ואל יעקב: "לא שמרת. לא בדקת. היית שבוי בקונספציה. לא אמרת את האמת בזמן."
וכשהגעתי אליו, שם ליד המצפה, בגלעד, פתאום הכול התבהר. עמדנו זה מול זה, כמו שני קצינים אחרי תחקיר מביך, רואה ואינו נראה. כל אחד יודע את חלקו, כל אחד מבין שאי־אפשר למחוק את העבר, אבל אפשר להציב גבול חדש, לכרות ברית, ולהמשיך הלאה. ויכול להיות שזה הלקח האמיתי שנותר לי: לפעמים תיקון מתחיל כשמישהו סוף־סוף אומר בקול צלול – די. עד כאן.
