גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)איתמר יושב אבל וחפוי ראש. אפילו לעלות לגילוי מצבה של אחיו, אסור לו. אלעזר, בנו הקטן, עומד מולו ולא מבין למה. "אנחנו כוהנים", איתמר אומר לו בשקט, "אסור לנו להיטמא למת. החיים הם קדושה, והמוות הוא טומאה". "אז איך יודעים איפה יש טומאה?” הילד לא מרפה. “אולי גם השוק שאנחנו הולכים בו מלא קברים?" איתמר נאנח, מושיב אותו לידו ומתחיל לספר.
פעם ישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון. רבי יהודה שיבח את השווקים, הגשרים והמרחצאות שבנה השלטון הרומאי. רבי יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם – תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. דבריו מגיעים לשלטון, והגזרה לא איחרה לבוא. רבי שמעון נאלץ לברוח עם בנו למערה.
12 שנים ישבו שם, שקועים בתורה. כשיצאו וראו אנשים חורשים וזורעים, לא יכלו לשאת את הפער. כל מקום שנתנו בו עיניהם, נשרף. יצאה בת קול והחזירה אותם למערה. אחרי שנה יצאו שוב. הפעם ראו אדם זקן רץ בערב שבת עם הדסים בידיו. “לכבוד שבת", אמר להם, “אחד לזכור ואחד לשמור". משהו נרגע והתרכך.
“קשה לי להבין", אלעזר עוצר אותו, “איך מקיצוניות ששורפת את כל המציאות, רשב"י הפך לדמות שאהובה על כולם, עד שמשנים בשבילו סדרי תחבורה?"
איתמר מחייך קלות. “זוכר על מה הוא דיבר? שווקים, מרחצאות וגשרים, שהרי כשיצא מהמערה, אותם הדברים שגינה, ביקש לתקן. תחילה הגיע לבית המרחץ, וחתנו, שראה שגופו מלא סדקים, בכה והזיל דמעות. ורשב"י אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְּכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ. הראו לו שוק שיש בו ספק טומאה והכוהנים עוקפים אותו. הוא עבר מקום-מקום. מה שהיה ברור טיהר, ומה שלא – סימן".
איתמר מניח יד על כתף בנו. “זה הסוד. לא להישאר במבט ששורף, אלא לדעת לגשר, לזנוח את הגאווה, לרדת אל המקום שבו חיים, ולתקן מבפנים.”
השבת שלפני ל״ג בעומר חלה בימי ספירת ההוד, המייצגת ענווה, הודיה והתבטלות, המאפשרות לאדם להכיר בערך עצמו ובכוח האלוקי שבו, ללא התנשאות. גם יהודי פשוט, שרץ עם הדסים בידיים, מחזיק תורה שלמה המשתווה לשנים של לימוד תורה במערה.
איתמר שותק רגע. "טומאה לא רואים בעיניים", הוא אומר, “אבל הצורה שבה מסתכלים על אדם היא ההבדל בין שריפה לחיים".
