קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הם ישבו להפסקת סיגריה. העץ הכבד, 50 אמות אורכו, היה מוטל לרגליהם. מזריחת החמה הם סוחבים אותו — ועדיין לא הגיעו למחצית הדרך. בניית התיבה של נח כבר נמשכת שנים, והסוף לא נראה באופק. מזל שלפני המבול ירדו הסיגריות לעולם.
״נשבר לי,״ אמר חם. ״כל יום מחדש אנחנו כורתים עצים, סוחבים אותם ומביאים אותם לאבא. והוא לא שם לב, ומתחת לאפו החמסניקים גונבים לנו את העצים. חייבים לעשות משהו". יפת אמר: ״אם כולם גונבים, אז למה לא נגנוב גם אנחנו?״
שם גלגל את הסיגריה באיטיות, מצץ ממנה ושלח בועה מסולסלת לשמיים. הוא ידע שהם מחכים למוצא פיו. ״האמת, גם בליבי עלתה מחשבה כזו", אמר לבסוף. "אבל אם ננהג כמותם, בשביל מה כל זה? הרי נחתם דינם של אנשי הדור בגלל החמס. אם נבנה תיבה בחמס – מה הצלתנו שווה?״ יפת הזדעק: ״אבל הגונב מגנב פטור!״ שם חייך קלות: ״פטור מתשלומי כפל, לא מהחובה להחזיר את הגזֵלה".
חם, שכבר איבד סבלנות, אמר: ״חייבים לשים שמירה על העצים. אתה, יפת, תהיה אחראי". יפת מחה: ״למה דווקא אני?״. ״לא לחינם שלחנו אותך להנדסת אוניות בטכניון", אמר חם. ״צברת שם ניסיון רב כשומר בלילות". יפת גיחך: ״לפחות ככה לא אצטרך לסחוב קרשים. ואולי בזמן השמירה אתכנן את התיבה כמו שצריך. האלוקים של אבא נתן קווים כלליים, אבל צריך תאי ציפה, איזון. פרויקט כזה דורש תכנון מדוקדק".
חם כיבה את הסיגריה בעקב נעלו: ״תעשה מה שאתה מבין, רק שהחמסניקים לא ילעגו לנו שוב". שם הוסיף: ״ותכבד את אבא, שתף אותו ברעיונות שלך כאילו הוא הגה אותם".
pexels-aleksandar-pasaric
״יאללה,״ אמר חם, ״העץ לא יזיז את עצמו. חוזרים לעבודה". ואז עצר לפתע: ״מה שאמרת, שלא נחתם דינם אלא על החמס, זה בטוח? אני חשבתי שזה בגלל העריות". יפת חייך. חם נעץ בו מבט: ״מה אתה מחייך כמו טמבל?״ ״על ראש הגנב בוער הכובע", לחש יפת. שם הפריד ביניהם. ״אחים, די. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אמורים להיות אור לגויים".
והשלושה שתקו. רק העץ הכבד נותר מונח לרגליהם – כמו תיבה שמחכה להיבנות, באמונה, באחווה, בשלום וברעות. עם ויכוחים על הדרך, אך ללא חמס.
