מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)מכתביהם המפעימים של נופלי מלחמת "חרבות ברזל" החזירוני 77 שנים לאחור, עד למלחמת השחרור, לעיון חוזר במכתביהם של נופלי כל מלחמות ישראל. מה נאמר ומה נדבר: המלחמה היא אותה מלחמה – מלחמת העצמאות שלא נסתיימה מעולם – הרוח אותה הרוח, והלוחמים הם אותם לוחמים, עליהם כתב אלתרמן: "זה החומר ממנו נוצרות אגדות".
מתוך מכתבו של טוראי גיורא אלתר ז"ל, שנפל במלחמת השחרור בהגנה על נירים ביום ו' באייר תש"ח 15.5.1948.
"אימא'לה שלי,
…אין את צריכה להצטער, אף לא להתייאש. דבר לא יקרה לנו. לא לסשה ולא לי. הפשיזם רוצה בהשמדת העם היהודי, ופה אנו יכולים לכל הפחות להתגונן. אימא שלי, את צריכה להיות מאושרת שיש אנשים המוכנים להגן על מורשתם. הה, לו יכולנו לעשות דבר נגד היטלר ונגד כל חבר המרצחים שלו! אבל לא הייתה לנו אפשרות לכך. היינו כצאן לטבח מובל. פה הננו כולנו בני אדם חופשיים. יש בידינו להגן על החופש שלנו אפילו בכוחנו, אם אמצעים אחרים אין.
…אימא, אני גא לחיות, ולחיות במיוחד פה. מאושר אני שיש בידי להשתתף באופן פעיל בבניין הארץ ובהגנתה. אחרי אלפיים שנה, זאת הפעם הראשונה שהעם היהודי נלחם על נפשו. חלוץ אני, ואני יודע בשביל מה אני חי. חיי אינם ורודים. אין לי מיטה טובה, אינני גר בדירה נוחה, אני עובד עבודת פרך, ובלילה אני יוצא בנשק ביד וברימונים בכיס כדי לשמור שלא יהרסו מה שעשינו ביום. היי גאה, אימא, והיי שקטה. הרי מאושרת את! לא להרבה אימהות יש הכבוד לאמור: "בניי ממלאים את תפקידם ונלחמים בשבילנו. הם באמת בני אדם, ואני אימא שלהם.
אימא'לה שלי, הכל ייגמר בכי טוב. אין את צריכה לבכות עוד. אין אנו חיים בתקופה של דמעות, כי אם בתקופה של מלחמה. אין את צריכה להצטער. חייבת את להיות בריאה, לטפל בעצמך, להיות עסוקה במשהו, להיות גיבורה – ואפילו אם משהו רע יגיע אליך. כן, אימא, זה רצוני. אני לא אהיה שקט אם לא אדע שאת שקטה כמוני. צריכה את להיות משוכנעת בצדקת מטרתנו".
מתוך מכתב לחברתו של סגן עופר פניגר ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת ביום כ"ז באייר תשכ"ו 6.6.1967.
"…אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים כאן, וכל כולם חוסר אונים ואוזלת יד… אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח".
שירו הנבואי של רב סרן יוסף שריג, שנפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן ביום י"ד בתשרי תשל"ד 10.10.1973.
"מותי בא לי פתע, כאחד האדם ידעתי כי קרב.
ושבע חייתי, בתום, בעוז ובתפארת, בכחול בירוק,
ובטעם המסתורין והדבש של היפה.
מותי בא לי פתע,
ואיני זוכר אם ברעם האש או בין קירות הפח הזועקים או שמא בלבן לבן,
הדומם לבסוף.
עכשיו אני איני זוכר. מותי בא לי פתע".
מכתבו לקראת שובו ארצה משליחות של סרן יוגב פזי ז"ל, שנפל במלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה ביום ט"ז בחשוון תשפ"ה 17.11.2024.
"היי אהובתי, זה אני. כן נכון, אני יודע. עבר זמן רב מאז שהתראינו, התרחקתי לתקופה ארוכה. שלא תחשבי לרגע שהיה לי קל בלעדייך, את יודעת כמה אני אוהב אותך. אבל את חייבת לדעת ולזכור, זה היה בשבילך. בשבילנו.
…נכון, אי אפשר לשכוח את הימים הארוכים במיוחד בלעדייך, אלה שגם את וגם אני היינו צריכים אחד את השנייה מתמיד. תזכרי שתמיד היית ותמיד תהיי לפניי, חושב עלייך בכל דקה ודקה. בקרוב אני חוזר, אוהב יותר מאי פעם. מוכן ללבוש את המדים ולהגן עלייך בגאווה. לא יכול לחכות לרגע שבו ניפגש שוב. והפעם, הפעם אני נשאר. לתמיד.
אוהב אותך מדינה שלי, את הדגל, את הסמל ואת ההמנון. אוהב את הערים, היישובים והנופים שבך. אוהב את המגוון הרחב של האנשים, אוהב את האמונה והיהדות שבך. אוהב את המשפחה והחברים שלי, אלה שרכשתי ואלו שארכוש בזכותך".
ולי לא נותר אלא לחתום במילותיו של אלתרמן: "למולכם האומה על סיפו של הדור משתחווה ובוכה. הבינוה!".
