ספיר שפרברשני אנשים, שני דורות, אהבה אחת לספר הגדול ביותר שנכתב בעברית- התנ"ך. לרגל חידון התנ"ך הנערך ביום העצמאות מידי שנה, הבאנו את סיפוריהם המיוחדים
מה משותף לפרופסור בן שמונים שהקדיש חיים שלמים למחקר המקרא, לבין נער בן שבע עשרה שגילה את התנ"ך דרך הרצאות ארכיאולוגיה ביוטיוב? התשובה המצופה היא- לא הרבה. אבל הסיפור שלפנינו מספר על שניים כאלה שמגיעים לאותו ספר מיוחד – התנ"ך – מאותו מקום מפתיע: לא מתוך מחויבות דתית, אלא מתוך אהבה אינטלקטואלית עמוקה לטקסט עצמו. שיחה עם פרופ' יאיר זקוביץ ועם יונתן ריננברג על תנ"ך, שפה, זהות ומה שביניהם. שניהם מזכירים לנו שהתנ"ך לא שייך רק לבית הכנסת או לאלה המגדירים עצמם דתיים/חרדיים/ מסורתיים או איך שנקרא לזה, הוא – התנ"ך – שייך לכל מי שדובר עברית, חי בארץ הזו ומוכן לפתוח אותו באמת. ואולי הכי מפתיע: שניהם אומרים בדיוק את אותו הדבר, כל אחד בדרכו שלו.
פרופ' יאיר זקוביץ:
"חתירה לאמת, ותו לא"
יאיר זקוביץ, בן 80, הוא פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך עשרות שנים עיצב את לימודי המקרא באוניברסיטה העברית, כיהן כראש החוג למקרא, ראש המכון למדעי היהדות ודיקן הפקולטה למדעי הרוח. שנים ארוכות שימש כראש ועדת המקצוע תנ"ך ממלכתי במשרד החינוך, והיה מהוגי תוכנית רביבים להכשרת מורי יהדות מובילים. כיום הוא עדיין מגיע להתנדב וללמד, ושקוע בכתיבת פירוש לספר תהלים.
"עם ישראל יצר ספר, והספר יצר עם"
כשאנחנו שואלים מה הוביל אותו להתעמק בתחום הזה מנקודת מבט אקדמית, התשובה מגיעה בלי היסוס. "המקרא הוא תעודת הזהות של כל יהודי," הוא פותח, "המכנה המשותף העמוק ביותר שלנו והתשתית של תרבותנו." ניתן לדמות אותו, הוא מסביר, למעין פירמידה הפוכה: בבסיסה עומד המקרא, ומעליו נבנים ספרות חז"ל, השירה, המחשבה וכל נדבך תרבותי נוסף. יוצרים כמו ביאליק, מאיר שלו ועמיחי יונקים ממנו. "עם ישראל יצר ספר, והספר יצר עם – עם שהתקבץ סביבו גם כשהיה מפוזר בין האומות." המקרא הוא יסוד לשוננו, לוח השנה שלנו, והבסיס הרעיוני שממנו צמחה הציונות ושיבת עם ישראל לארצו.
אך כיצד מתמודד חוקר עם המתח בין גישה מדעית לאמונה דתית?
"מן הבחינה האקדמית, מטרת המחקר היא לחתור אל האמת, גם כאשר היא מורכבת או לא נוחה," הוא אומר. "יש להבין את המקרא ללא המשקפיים שהעמיסו עליו לאורך הדורות, לראות בו אוסף של ספרים שנוצרו בזמנים שונים, ולא לכפות אחדות במקום שאינה קיימת. להפך, יש בו עושר של דעות וקולות, ועלינו להקשיב לכל טקסט בפני עצמו ובו בזמן להתבונן במבט כולל."
לדבריו, "בעולם אידיאלי, אין כלל צורך בפער בין גישה מדעית לדתית. בחוג למקרא יש גם יראי שמיים וגם אנשים שאינם דתיים, ואין סתירה ביניהם כאשר המטרה היא חיפוש האמת." גם מוריו של פרופ' זליקוביץ, פרופ' מאיר וייס ופרופ' יצחק אריה זליגמן, היו אנשי אמונה לצד חוקרים מעמיקים, ועיסוקם היה בחתירה לאמת, ותו לא.
האם לדעתך ש מקום לשלב בין פרשנות מסורתית לבין מחקר ביקורתי במערכת החינוך?
"בהחלט. בשתי הגישות טמונים אוצרות עצומים." פרשנים כמו רש"י ורד"ק מציעים עומק, רגישות לשפה ותובנות מופלאות, לצד הגישה המדעית המאפשרת בחינה ביקורתית ורחבה יותר. "השילוב בין השתיים, תוך הפעלת חשיבה עצמאית, הוא הדרך הנכונה להתקרב אל האמת." בעולם אידיאלי, הוא מוסיף, מערכת החינוך לא הייתה מחולקת לזרמים, אלא יוצרת מסגרת משותפת שבה ניתן ללמוד יחד ולהעמיק מתוך מגוון נקודות מבט.
"הרצחת וגם ירשת"
לקראת סוף השיחה אנחנו שואלים: האם יש סיפור תנ"כי ששינה את האופן שבו הוא מבין את החברה הישראלית כיום? הוא שוקט לרגע. "ישנם סיפורים רבים שממשיכים להדהד." אחד מהם הוא הפסוק "איש הישר בעיניו יעשה" מספר שופטים, ביטוי למצב של חוסר סדר ואובדן סמכות. "לעיתים נדמה שאנו צועדים בכיוון דומה, עם תחושת אנרכיה ופגיעה בכבוד למערכות כמו מערכת המשפט." גם סיפור כרם נבות, עם הזעקה "הרצחת וגם ירשת", מעורר אצלו מחשבה על שאלות של צדק, כוח ושלטון. "עצוב לראות כיצד סוגיות מוסריות שהעסיקו את החברה המקראית ממשיכות להיות רלוונטיות במציאות הישראלית של היום, אלפי שנים לאחר מכן."
***
יונתן ריננברג
"פספוס אדיר לא להשתמש בה"
יונתן ריננברג בן שבע עשרה, תלמיד אנימציה מקטמון הישנה בירושלים. מתעניין בהיסטוריה ובארכיאולוגיה מקראית, מגדיר את עצמו כאתאיסט, ומשתתף בחידון התנ"ך כבר שש שנים רצופות. אביו, יפים ריננברג, מנהל אומנותי בתיאטרון מיקרו, שותף לאהבה הזו ולהשקפת עולם דומה.
כשאנחנו שואלים את יונתן איך התחיל החיבור שלו לתנ"ך, הוא מספר שהכל התחיל בכיתה ח', לא מתוך שיעור תנ"ך אלא מתוך סקרנות. "בארכיאולוגיה מקראית התעניינתי מאוד. התחלתי להקשיב להרצאות של פרופסור ישראל פינקלשטיין, שעסקו בעיקר בימי ממלכות ישראל ויהודה." כשהכיתה למדה את ספר מלכים, הוא כבר ידע את החומר מראש. המורה שם לב ושכנע אותו להשתתף בחידון, וכך, כמעט במקרה, נולד חיבור שהתגלה כעמוק בהרבה ממה שציפה. "החידון היה בשבילי כלי נהדר כדי להכריח את עצמי ללמוד תנ"ך באמת וברצינות." בשנה הראשונה זכה במקום שני במחוז.
מה מחזיר אותו שוב ושוב לבמה של חידון התנ"ך?
"שני דברים," הוא מונה. "תחרותיות, בכל פעם אני רוצה לנצח, להגיע למקום יותר גבוה מהפעם שעברה, לשפר את ההבנה, לתקן את הטעויות." אבל הסיבה השנייה, הוא מדגיש, חשובה יותר. "התנ"ך עצמו. זה ספר שבו כל קריאה חדשה מגלה סודות חדשים." לחיות עם הטקסט כמה שעות ביום, חודשים ברצף, זה לא נטל עבורו. זה עונג. את חוויית החידון עצמו הוא מתאר כשני צדדים של אותו מטבע. "לעמוד מול קהל, לענות על שאלות תוך זמן קצר, כשחודשים ושנים של למידה מתנקזים לרגע אמת אחד, זה בהחלט מלחיץ, אבל ההזדמנות להפגין את הידע גם מרגשת מאוד."
אתה מגדיר עצמך אתאיסט. זה מסתדר לך טוב עם אהבתך לתנ"ך וההשקעה הרבה שלך בלהתעמק בו?
"לעולם לא ראיתי סתירה בין השניים", הוא קובע. עבורו, התנ"ך הוא קודם כל ספרות. "זוהי הספרות הגדולה ביותר שנכתבה בשפה העברית. בלי להכיר את התנ"ך לעומק אי אפשר באמת לחוש את העברית. דרך היופי העצום שבתנ"ך למדתי לראות את היופי והעומק שבשפה העברית." הוא מודה שהשילוב הזה של אתאיזם ואהבת התנ"ך מפתיע אנשים שהוא פוגש, בחידון, בבית הספר, ואפילו בראיונות שנתן ברדיו, אבל ההשתוממות הזו מעוררת בו בעיקר תסכול עדין. "הייתי שמח אם השילוב היה פחות מפתיע. אין סיבה שמחויבות דתית תהיה הסיבה היחידה ללמוד את הספר האדיר הזה." ואז מגיעה קריאה שנשמעת כנה לגמרי: "כיהודים דוברי עברית בארץ ישראל, יש לנו הזדמנות ייחודית לקרוא את הספר הזה, בן השלושת אלפים שנה, בהבנה של קרובים, של בני בית, הבנה שלא הייתה אפשרית למאות דורות לפנינו. ולדעתי, פספוס אדיר לא להשתמש בה."
ויש רגע אחד שנחרט במיוחד. "השאלה היחידה שלא אפשרה לי לעלות לחידון הארצי שנה שעברה," הוא אומר ומחייך. השאלה הייתה: "מיהו מלך יהודה שהרג את רוצחי אביו?" הוא עמד על הבמה מול הקהל וקפא. "אשמח אולי לאתגר את הקוראים לענות," הוא מציע. התשובה, לסקרנים: אמציה בן יהואש, מלך יהודה.
יהודים ללא זיקה דתית ואהבת התנ"ך
פרופסור זקוביץ וריננברג אינם יוצאי דופן. בישראל ובעולם היהודי קיימת מסורת ארוכה של יהודים חילונים, אגנוסטים ואתאיסטים שמצאו בתנ"ך עולם ומלואו, לא בגלל אמונה אלא בגלל זהות, שפה ותרבות. ביאליק ראה בו את מעיין השפה, מנהיגי הציונות ראו בו תעודת בעלות לאומית, ובן גוריון ידע אותו בעל פה כל חייו מבלי להגדיר עצמו כאיש דת. כפי שכתב ברל כצנלסון, "הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר. הוא דבק בפסוקים, כשמות היסטוריים. אהבנו מולדת מופשטת ואת האהבה הזו נטענו בתוכנו במשך הדורות."
החיבור הזה אינו רק תחושה תרבותית, אלא גם מגובה במחקר. מחקר של ד"ר בת-שבע סתוי, שפורסם בכתב העת "גילוי דעת" בשנת 2021, בחן את ארבע תוכניות הלימודים האחרונות של תנ"ך בחינוך הממלכתי בישראל משנת 1984 ועד 2018, ובדק כיצד שאפו כותביהן לעצב את זהותו הקולקטיבית של הבוגר הרצוי. המחקר מצא כי ועדת שנהר, שפעלה בשנות התשעים, ראתה במתח שנוצר במפגש בין תלמידים חילונים לבין הטקסט המקראי "גורם מתסיס ומפרה" — כלומר, הזדמנות חינוכית ולא מכשול.
המסקנה המרכזית של המחקר היא שהרצון ליצור מכנה משותף רחב ככל האפשר גרם לכותבי תוכניות הלימודים, במיוחד בשנים האחרונות, לטשטש דווקא את הרובד הזה — הזהות היהודית החילונית שרואה בתנ"ך מורשת תרבותית ולא רק טקסט דתי. במילים אחרות: המערכת עצמה מתקשה להחזיק את שני הדברים יחד, בדיוק בזמן שאנשים כמו זקוביץ ויונתן מוכיחים שאפשר.
פרופסור זקוביץ וריננברג מעולם לא נפגשו, ככל הנראה. ביניהם שישים ושלוש שנות הפרש, ועולמות שונים לכאורה. אבל שניהם מוכיחים את אותו דבר: התנ"ך גדול מכל גדר, מכל זרם ומכל תווית.
הוא שייך לכל מי שפותח אותו באמת. ואולי זו בדיוק הנקודה שהכי קשה להסביר לאנשים שמעולם לא ניסו: שאפשר לקרוא בו כבר אלפי שנים, ועדיין להרגיש שרק מתחילים.
