אינטואיציה ורטוריקה

"את חטאי אני מזכיר היום, פרעה קצף על עבדיו וגו', ושם אתנו נער עברי עבד וגו'. ארורים הרשעים שאפילו הטובה שעושים מתכוונים לרעה, שאמר שר המשקים: נער שאינו בר דעת. עברי – עבד לשון גנאי, שכך כתיב בספריו של פרעה שלא ימלוך עליהם עבד. כיון שמע פרעה, וישלח ויקרא אל יוסף."

המדרש נוגע בשאלות נצחיות על טבע האדם, על מניעים נסתרים, ועל הבחירות שאנו נדרשים לעשות בכל רגע בחיינו. הוא מתמקד ברגע דרמטי: שר המשקים, עומד בפני פרעה המודאג, ונדרש להציע פתרון לחלומותיו המטרידים. לאחר שכחה, הוא נזכר לפתע ביוסף, העבד העברי שפתר את חלומו שלו. אלא שתיאורו את יוסף מעורר תמיהה: במקום להלל את חוכמתו או את כישרונו, הוא בוחר להציג אותו באמצעות שלושה תארים המעוררים אי-נוחות: "נער", "עברי", "עבד".

מדוע שר המשקים, שבזכות יוסף ניצל ממוות, בוחר דווקא בתיאור הזה? האם הוא מנסה לקדם את יוסף, או שמא, כפי שמלמדנו המדרש, "אפילו הטובה שעושים (הרשעים) מתכוונים לרעה"? האם ייתכן שמניעיו נסתרים, אפילו מעצמו? האם הוא פועל מתוך כנות, או שמא מתוך קנאה, פחד, או רצון לרצות את המלך?

כדי לפענח את צפונות המדרש, עלינו לצלול מעבר לפני השטח ולבחון את ה"מנגינה" שבדברים. הרי, לכאורה, שר המשקים רק מוסר מידע. הוא מציין את גילו הצעיר של יוסף, את מוצאו הזר, ואת מעמדו הנחות. האם מילים אלה ניטרליות ומשקפות את מלוא האמת, או שמא הן נועדו ליצור רושם מסוים, להטות את דעתו של פרעה, ואולי אף לערער על סיכוייו של יוסף להתקבל?

שיאו של המדרש טמון ברגע המפתיע הבא: "כיון (ש)שמע פרעה, וישלח ויקרא אל יוסף." על אף ה"מנגינה" השלילית העולה מדברי שר המשקים, פרעה בוחר להזמין את יוסף. הוא מתעלם מהניסיון המניפולטיבי ופועל על פי אינטואיציה פנימית. ברגע זה מתגלה כוחה העצום של חוכמת הלב, היכולת להבחין בין אמת לרטוריקה מוליכת שולל, בין ניסיון כן לסייע לבין ניסיון מוסווה לפגוע. פרעה, המלך האדיר, בוחר להאמין לאדם זר, עבד משוחרר, על פני דבריו של אחד מבכירי השלטון.

בכך מלמד אותנו פרעה שיעור חשוב על אמון, על שיקול דעת, ועל חשיבות ההקשבה לקול הפנימי. הוא מראה לנו שלעיתים, האינטואיציה חזקה יותר מכל טיעון רטורי ומניפולציה מילולית. הוא שמע את דברי שר המשקים, אך בחר להקשיב לקול הפנימי שאמר לו שיוסף הוא האיש הנכון למשימה, שיש בו תכונות נדירות של חוכמה, יושר, ויכולת לראות את הנסתר. הוא מלמד אותנו שאסור לנו לתת לדעות קדומות, להשפעות חיצוניות, או לרעשי רקע להטות את שיקול דעתנו, ועלינו לשפוט כל אדם לגופו, על פי מעשיו ותכונותיו.

המסר של המדרש רלוונטי, אולי יותר מתמיד, גם לחיינו בעולם גדוש במידע, בתעמולה, ובניסיונות שכנוע מתוחכמים. אנו מוקפים באנשים המנסים לשלוט בבחירותינו, לעיתים בדרכים גלויות ולעיתים בדרכים נסתרות. פוליטיקאים מבטיחים הבטחות שווא, אנשי תקשורת מטים את החדשות לטובת אג'נדה מסוימת, חברות מסחריות משתמשות בטכניקות פסיכולוגיות כדי לשכנע אותנו לקנות מוצרים שאנו לא צריכים. המדרש מפרשת מקץ מזכיר לנו שתמיד עלינו לשאול: מה הכוונה האמיתית מאחורי הדברים הנאמרים? האם הדובר פועל מתוך כנות, או שהוא מנסה להשיג משהו אחר? האם המידע המוצג בפנינו הוא שלם ומדויק, או שמא חלקי ומגמתי?

דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בעולם הפוליטי, בו מועמדים משתמשים לעיתים ברטוריקה מרשימה כדי ליצור רושם חיובי, אך בפועל הם פועלים לקידום אינטרסים אישיים או של קבוצות לחץ. דוגמה נוספת ניתן למצוא בעולם הפרסום, בו חברות משקיעות הון עתק ביצירת תדמית מפתה למוצרים שלהם, גם כאשר איכותם ירודה או שהם אינם נחוצים לנו כלל. דוגמאות נוספות קיימות בתחום התקשורת, בו כלי תקשורת שונים מציגים את המציאות מזוויות שונות, ולעיתים אף מסלפים אותה כדי לקדם אג'נדות פוליטיות או כלכליות.

המדרש, אם כן, אינו רק סיפור על עבר רחוק. הוא שיקוף של המאבקים היומיומיים שלנו מול כוחות המנסים להשפיע עלינו ולשלוט בחיינו. הוא קורא לנו לפתח חשיבה ביקורתית, להקשיב לאינטואיציה שלנו, לבחון כל טענה או הצעה בספקנות בריאה, ולזכור שתמיד יש מקום לשאול שאלות ולחפש את האמת, גם אם היא חבויה מאחורי מסך של מילים יפות.

וכאן, אולי, טמון המסר העמוק ביותר של המדרש: לא רק להקשיב לאינטואיציה שלנו, אלא גם לפעול על פיה. פרעה, כפי שמלמד אותנו המדרש, לא הסתפק בהבנה שיוסף הוא האיש הנכון. הוא גם עשה מעשה: הוא קרא לו, האמין בו, ונתן לו את ההזדמנות להוכיח את עצמו. כך גם אנו צריכים לעשות: לא רק להבין את האמת, אלא גם לחיות על פיה, ולפעול להגשמתה בעולם.