ממה הם פוחדים ומה הם מחביאים?

ניצה פרקש

הציונות הדתית כמרקחה. כולם מדברים על חוק הגיוס. מדי שבת מתפרסמים מאמרים בכל עלוני ועיתוני המגזר, אינספור ראיונות בתקשורת, נוכחות מוגברת של חובשי כיפות וחובשות כיסוי ראש בדיוני ועדת חוץ ובטחון ושיח ער סביב שולחנות השבת, אך מלבד הצהרות כלליות על החובה התורנית לשרת בצה"ל וקריאה לאחינו החרדים לשותפות במשימה, לא נצפתה מעורבות מעשית של מפלגת הציונות הדתית בסוגיה.

כשפורסמו פרטי מתווה ביסמוט המערכת הפוליטית רעשה, אך שתיקת המפלגה הופרה רק לאחר שהשר אופיר סופר, ח"כ מיכל וולדיגר וח"כ סולומון הודיעו שלא יתמכו בחוק כשאלה סעיפיו. בתגובה הוזמנו רבני המגזר לדיון בסיעה, שבסופו יצאה הצהרה מיישרת קו: "הסיעה נחושה להצביע רק על חוק שיביא לגיוס אמיתי ומהיר של חרדים לצה"ל… טרם התקבלו החלטות מעשיות, והסיעה מרכזת את דרישותיה ואת תנאיה לתמיכתה בחוק".

מהן דרישותיה ומהם תנאיה? עד לכתיבת שורות אלו, לא הוצגו הצעות קונקרטיות או קווים עקרוניים ל "חוק שיביא לגיוס אמיתי ומהיר של חרדים".

מיעוט ההתבטאויות והפעולות מטעם נציגינו, למרות מרכזיות הסוגיה בשיח הפנים מגזרי, מעיד על השיקולים. המפלגה זקוקה לקולות המגזר כדי לצלוח את אחוז החסימה, אך חוששת להעמיד גבולות ברורים לשותפיה הקואליציוניים. אולם, אי אפשר להמשיך להתחמק מהצבת עקרונות שיבטיחו גיוס חרדים ולא חוק המנציח פטור גורף לדורות:

1. אסור שבספר החוקים של מדינת ישראל יופיע חוק הקובע כי יש סתירה מהותית בין לימוד תורה לבין שירות צבאי. אין חילול ה' גדול מזה שמפלגה דתית תחתום על חוק כזה. תכלית החוק צריכה להיות "השתלבות החרדים במתן מענה לצורכי הביטחון של ישראל".
2. צה"ל הוא הגוף הבלעדי המוסמך לקבוע מהם צרכיו, את מי לגייס, את מי לפטור ואת מי להפנות לשירות לאומי. כולם מתייצבים, צה"ל ממיין ומחליט כמה לגייס ולאן.
3. צה"ל זקוק ללוחמים, המילואימניקים זקוקים להחלפה, וכלכלת ישראל זקוקה לחיילי סדיר רווקים שעלותם למשק קטנה מעלות המילואים. החוק חייב לכלול הגדרות שיביאו לגיוס משמעותי של לוחמים.
4. לא יהיו יעדים קולקטיביים או ענישה קולקטיבית. המדינה תפעל באופן ישיר מול כל אזרח ותציב בפניו את חובותיו ואת השלכות אי-העמידה בהן. שמוליק לא ייענש כי מאיר לא התגייס, אך גם לא יזכה לתקציבים והטבות רק כי חיים ודוד כבר מילאו במקומו את המכסה.