אל תיקחו לנו את הגלות

אין צורך להיות תלמיד חכם כדי להבין שתעניות החורבן (צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי – כלומר י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת) אינם חלק מלוח השנה הנצחי של העם היהודי, אלא ביטוי חריף ועמוק לשבר ולחורבן של האומה – כלומר מועדים שמציינים אותם מתוך תפילה מתמדת שייעלמו מן העולם, כאשר יפקוד ה' את עמו ויוציא אותו מחרפת הגלות.

הסליחות שהאשכנזים אומרים בתעניות הללו אומרות זאת היטב. הנה כך, למשל, בסליחות של עשרה בטבת ("אבותי כי בטחו בשם א-לוהי צורי"), ר' אפרים מרגנשבורג מתאונן על כך שחמת הא-ל לא שככה דורות רבים כל כך ושימי אבלנו מתארכים: פִּצְעִי לֹא רֻכָּכָה וְחַבּוּרוֹתַי רֶצַח/ וְעֵינִי הֻכְהָתָה צוֹפָה לְדוֹדִי צַח/ הַעוֹד לֹא שָׁכָכָה חֲמָתוֹ לָנֶצַח/ עַל מֶה עָשָׂה כָּכָה וּמֶה חֳרִי? /רַחוּם זֶה אֵ-לִי אַל לָעַד תִּזְנַח/ אָרְכוּ יְמֵי אֶבְלִי וְעוֹד לִבִּי נֶאֱנַח/ שׁוּבָה אֵ-ל לְאָהֳלִי מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח/ שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי כִּי תָבֹא עַל שְׂכָרִי.

ומכאן עובר הפייטן לתיאור הנחמה. אין זו חזרת כל ישראל בתשובה או הקמת בית המקדש, אלא שיבת א-לוהים להאיר פניו אל עמו ולגאול אותו מביזיונו ופזורו: מְנָת חֶלְקִי חוּשָׁה לִי לְעֶזְרָה/ וּפִתַּחְתָּ שַׂקִּי שִׂמְחָה לִי לְאַזְּרָה/ וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי בְאוֹרְךָ לְהָאִירָה/ אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי כִּי אַתָּה נֵרִי. / מִיָּגוֹן וַאֲנָחָה פְּדֵה אֵ-ל אֶת נַפְשִׁי/ עֲשֵׂה לְעַמְּךָ הֲנָחָה. מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי/ תַּהֲפוֹךְ לָרְוָחָה. אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי/ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי.

עשה לנו הנחה, מלכי וקדושי, מתחנן ר' אפרים (ובניסוחים דומים הפייטנים החשובים שפייטו את סליחות י"ז בתמוז וצום גדליה). האמנם לא עשה מלכנו לנו 'הנחה'? האם התאהבנו בבכי עד כי 'שכחנו' שזכינו לצאת מן הגלות, להתקבץ בדרך פלא מארבע כנפות הארץ, לשוב אל שפת התורה, לקומם את הארץ ולרשת אותה מידי זרים, להדביר עמים תחתנו ולגאול לנו את נחלתנו?

שמא תאמרו, אבל אין בית המקדש קיים? זה תירוץ נחמד, אך חלש מאוד: הצומות הם על החורבן כמושג לאומי היסטורי ורחב, ולא על אובדן המקדש בלבד או עבודת הקורבנות. ואם רוצים אנו לבטא את העובדה שעדיין אין גאולתנו שלמה – די שנשמר את היום הנורא האחד, תשעה באב, עד לגאולתנו השלמה.

ההבנה שהצומות עתידים להתבטל – ושה'עתידים' הזה הוא זמן קונקרטי ולא חלום א-היסטורי – ליוותה את העם היהודי דורות רבים וקיבלה ביטוי, בין השאר, בכך שהצומות בוטלו על ידי מאמיני שבתי צבי ברגע שהתפשטה בשורת הגאולה השקרית של אז. אפשר שגם בשל כך נהיינו רגישים מאוד וזהירים – אבל אסור להקיש ממשיחיות שקר לגאולת אמת, ומחלום באספמיא למציאות שנתברכנו בה בחסדי ה'.

עם הקמת המדינה כבר נשמעו קולות לשנות ולבטל את הצומות; אך כאמור היינו הססנים מאוד. ובאמת, בשנים אלה מדינת ישראל היתה קטנה ושברירית, ובה חלק קטן מיהודי העולם. רק אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר זכינו לניצחון פלאי וישראל הפכה לעובדה קיימת ויציבה – עם קליטת עלייה נרחבת ושטחים נרחבים – התגבשה סוף סוף ההכרה שאין זה ראוי להמשיך במתכונת קינות הגלות.

מי שהניפו לראשונה בפומבי את הדרישה היו לאו דווקא רבנים, אלא תלמידי חכמים מן האקדמיה – שהתגבשו לקבוצה "התנועה ליהדות של תורה", בהובלת פרופ' אפרים אלימלך אורבך. כינוס מפורסם שלה התרחש בי"ז בתמוז תשכ"ז, בביתו של הרב מנחם עמנואל הרטום. הם התפללו תפילת יום רגיל, ולא תפילת צום. הם ביטאו את התסכול שלהם מהתגובה של הממסד הדתי של אותם ימים: "עם ישראל כולו, אולי ה'חילוניים' עוד יותר מה'דתיים', ציפו בשבועות אלה לבשורה ולקריאה מצד גדולי הרוח… והנה אין קול ואין עונה… במקום זה הודיעה הרבנות הראשית לישראל כי אסור לשנות מכל מטבע שטבעו דורות קודמים בקינותיהם".

מאז חלפו יותר מיובל שנים. אבל בשנים הללו התרחבה עוד יותר הדרישה לעיצובה של ה'דתיות' כזהות חזקה ומובחנת מן החילוניות ה'ריקה' – עיצוב שנשען בין השאר על המלאות של לוח השנה ועל האינטנסיביות של סידור התפילה, גורמים שנותנים 'גב' חזק לשמירה על התעניות, לא רק כאשתקד אלא כמין ריטואל אינסופי שלעולם לא 'נוותר' עליו. על האנאכרוניזם, ואפילו על כפיות הטובה המגולמת בהמשך הדלקום של הטקטסטים, שכבר לשמחתנו אינם נכונים, אנו מדלגים בחינניות.

בשבוע שעבר הרימו סוף סוף כמה רבנים ותלמידי חכמים איזה שלט של תשומת לב. תחת הכותרת "רצו – אין מתענין", ובשיתוף פעולה בין 'לכתחילה', איגוד חכמי המערב וישיבת לב חדש בתל אביב, התקיים כינוס בנתניה והדיון נפתח מחדש. אני מקווה שזוהי סנונית ראשונה.