אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])בתוך כל האירועים הדרמטיים העוברים על יעקב אבינו- עזיבת הבית, הבריחה מעשו, ההגעה לחרן וההתמודדות עם לבן, העבודה הקשה, והבריחה חזרה עם כל המשפחה לארץ ישראל- בתוך כל התפאורה הגדולה הזו, ישנו חפץ קטן השב ומופיע כל הזמן במחזה. לכאורה חפץ שולי וזניח, אך עיון בפרשה מגלה כי לחפץ הזה יש משמעות הרבה יותר גדולה.
בצידם של כל האירועים הגדולים, לכאורה מעבר לכל פרופורציה, ניצבת תמיד הָאֶבֶן.
זה מתחיל ביעקב המוצא עצמו בודד בלילה החשוך לאחר בריחתו מבית הוריו, וכאשר הוא מחפש מקום להניח עליו את ראשו בלילה הראשון מחוץ לבית, הָאֶבֶן היא לו ידיד: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".
בבוקר, חלום הסולם, יעקב משדרג את מעמד האבן, ומסתם חפץ דומם ולא חשוב, הופך אותה לסמל ולמצבה: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ".
וכאילו לא די בכך, מוסיף יעקב נדבך נוסף לאבן, והופך אותה לנדר, ולבסיס לבית אלוקים: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה… וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
יעקב עושה את דרכו לחרן, והתחנה הראשונה שלו בחרן תפגיש אותו שוב עם אבן- אבן מסוג אחר שתאתגר אותו פיזית ומוסרית. לעיני יעקב נגלה הדבר הבא: "וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". אבן שלא מאפשרת לצאן לשתות מים, שהם מקור החיים. כולם מחכים: "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ".
יעקב רואה את העדרים הצמאים, ואת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, והוא לא יכול יותר לעמוד מנגד: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ".
יחלפו עשרים שנה, ושוב אנו ניצבים בפני פרק נוסף של יעקב והאבן. יעקב בורח מלבן הרודף אחריו, ובסוף המרדף לאחר רגעים דרמטיים שכמעט הסתיימו באסון, שוב חוזר יעקב לאבנים. בהתחלה הוא מרים אבן אחת שלו – "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה", ואחר כך מבקש מאחיו להוסיף אבנים לערמה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד".
וכאילו לא די בכל האבנים שליוו את יעקב לאורך כל הדרך, מגיע יעקב לסוף חייו, וכאשר הוא מברך את בנו יוסף, בנה של רחל, מי שאלמלא הוחלפה רחל בלאה היה בנו בכורו, שוב יעלה על ראש שמחתו את האבן: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".
חז"ל נתנו לאבן הסמלית הזו שתי משמעויות. האחת- האבן מבטאת כוח, חוסן, דבקות, עקשנות, היצמדות, עוצמה -התכונות המסייעות ליעקב לשרוד, ומאפשרות לצאצאי יעקב לאורך כל הדורות להמשיך את דרכו. השנייה- טמונה במילה 'אבן'; שתי האותיות הראשונות יוצרות את המילה 'אב' ושתי האותיות האחרונות יוצרות את המילה 'בן'. אבן, אומר רש"י במקום, היא נוטריקון של אב ובן. [מישהו אמר לי רעיון יפה, שאבן זה גם ראשי תיבות של אב, בן, נכד, ואולי גם נין…].
יעקב יוצא בודד לדרכו. הוא זקוק למשהו חזק להיאחז בו, משהו שלא נע ונד ברוח, משהו שיסמן לו שב"ה עוד יזכה לעתיד ולצאצאי צאצאים.
האבן הזאת, היא ה'חברה הכי טובה' של יעקב. היא האבן שמאסו הבונים שעוד תהיה ב"ה לדורות עולם לראש פינה. (ויצא תשפ)
