מירון ח. איזקסוןבפתיחת פרשת "ויגש" שולטות הטיות שונות של אמירה: "ויאמר", "לאמר", "ונאמר", "ותאמר", "ונאמר", "ותאמר", "ויאמר", "ונאמר", "ויאמר", "ואֹמר". לאלה נוכל לצרף כמובן את מילות הדיבור הנוספות בקטע קצר זה: "יְדבר", "שאל", "ונַגֵד". אכן יהודה אינו נושא רק מונולוג מרטיט ודרמטי אלא מקיים שיחה שלמה באופן עצמאי. בשיחה משתתפים יהודה, אחֵי יהודה, יעקב, בנימין. במובן מסוים יהודה מעלה את כולם "לדוכן העדים" ומדבר מתוך התודעות שלהם. שותפים מובילים נוספים בשיחה הם רגשות האשמה הן של יהודה והן (לתקוותו) גם של השליט העִקש שאליו הוא פונה. כמו כן בולטת ביותר הסכנה המונחת לפתחו של האב שנשאר בכנען, זה המוציא ומביא לא רק את תולדות ילדיו אלא גם את מאבק ההישרדות העצמי שלו.
ובתוך כל מהומת הקולות הזאת משבץ יהודה ביטויים מקסימים. למשל: "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדנִי". הפשט הוא כמובן שיהודה מציע את עצמו כעבד במקום אחיו אולם יש כאן רמז עבה: אתה רוצה וחותר להפוך נער לעבד. כמו כן החזרה הבולטת על היותם (כולל יעקב עצמו!) עבדים לפרעה מורכבת בעיני מאוד. מצד אחד יש בה אכן מעין השפלה וקבלת הסמכות של השליט המצרי. אולם מצד שני אזכור חוזר ונשנה זה גם מסוגל להביך את יוסף. הרי מובן לכל שמדובר באדם בעל ביטחון עצמי רב שכנראה אינו זקוק לחיזוקים בכל רגע ורגע. כמו כן מובן שמדובר באדם מבריק המיטיב להבין את נפש הסובבים אותו. במצב זה חזרה אינטנסיבית על "ההכרזה" אנו עבדיך, מביאה לתחושת דחייה. אבינו הזקן הוא עבד שלך, כל האחים שכאן גם כן, אחינו הנער הוא עבדך וכו' וכו'. במילים אחרות: תאמר לי שליט נכבד, האם אתה זקוק לכל הכרזות העבדות האלה?! האין מעמדך הרם במצרים מספק את רצונותיך?
אנו מדברים על "מעט אוכל", שמבקש אבינו הזקן (שכל-כך הרבה התעניינת משום מה בבריאותו) ואתה מוכן לשקול זאת רק אם תצרף אותנו בכל רגע מחדש לרשימת העבדים העומדים ומתחננים ממך? מכאן אפשר אולי גם להבין מעט אחרת את אמירת יהודה בפתיחה: "כי כמוך כפרעה". הפשט הוא: אל תכעס על כך שאני מעז לפנות אליךָ ולהתדיין שהרי אתה כמלך עצמו בחשיבות ובמעמד. אבל ניתן גם להבין רמז נוסף: אתה כבר ממש שליט עליון כפרעה. מכאן גם משתמע שאנו לא מהווים שום איום לכבודך ולמעמדך. ולפיכך, מפני שאתה כפרעה, אני מרשה לעצמי לפנות אליך ישירות, הרי אתה כבר מעבר לכל חישובי הנימוס והמעמד הרגילים.
אין כמובן לדעת אם יהודה חש באפשרות הרחוקה אבל הקיימת, שמי שעומד לפניהם אינו מי שנדמה לכולם. תחושתי משנים היא שחשדו של יהודה היה גדול למדי, ואף נקשר בדרך כלשהי בקשר הטראגי של האחים עם יוסף. כשיהודה אומר "אדני שאל את עבדיו", יש כאן לא רק שאלה במובן של קושיה, אלא אולי גם רמז רכושני: אתה שאלת את חרותנו ואת גופנו ואת נפשנו, כעת עליך להשיבם. אתה יודע עלינו כה הרבה ואנו רק יודעים רשמית ש"כמוך כפרעה". אין לנו ידיעה קונקרטית מי אתה, אלא רק אפשרות להשוות אותך למלך הגדול.
משום כל אלה יהודה בוחר בסיפור המאורעות באופן הזה. מובן שעצם אמירת הדברים, ועריכתם וניסוחם, יעוררו את הנפש. לעולם כשמשיח אדם את תודעתו הוא לא רק מסכם ומדווח, אלא גם קובע ומעורר. אנו "טוענים" טענות בכל דיבור ודיבור, וממילא הליך זה אינו רק פועל על מה שהיה אלא מגבש את הזיכרון מחדש ובמובן זה ממילא משנה את המציאות.
אבל נדמה לי שיהודה צועד עוד הרבה מעבר לכך. הביטוי "נפשו קשורה בנפשו", שהוא אומר ליוסף, היא הגדרה נפלאה של אהבה, איני מכיר טובה ממנה. הסיטואציה המתוארת בפרק מד פסוק ל' מערערת כל נפש סבירה, אפילו של שליט זר. הוא מתאר בצורה ציורית ביותר את שיבתו האפשרית לאביו יעקב בלי הנער בנימין. יהודה גם לא מהסס להשתמש בביטוי "חטאתי" ובכך משיב ליוסף אשר בעבר טען בפניהם שהוא ירא השם ולכן יימנע מעשיית עוולות כלפיהם.
אחרי שיחת רבת משתתפים זאת, שהושמעה בפועל רק מקולו היחיד של יהודה מובן שיוסף לא יכול להתאפק. הוא אינו רוצה יותר את ה"ניצבים עליו", וגם לא את אלה הפועלים עליו. לא את המשמר המלכותי אלא את הנפש המשפחתית הקשורה בנפשו. אף "איש" אחר לא שייך להתודעות הזאת. יהודה התחיל אותה במעמד צד אחד, אולי אפילו איש אחד, והיא מתעצמת לכדי "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה".
