מערכת שבתוןהרב יוגב כהן, ראש ישיבה ומשפטן העוסק בזהות וביחסי דת ומדינה
מאז ראשית הציונות עוסקים רבים בשאלת דמותה של מדינת ישראל העתידית, ובמיוחד ביחס שבין יהדותה לדמוקרטיותה. שאלה זו ליוותה את המפעל הציוני מראשיתו, וקיבלה ביטוי רשמי עם הקמת המדינה ועיגון ערכיה במגילת העצמאות. כבר אז היה ברור שאין מדובר בסיסמה בלבד, אלא במתח עמוק המחייב בירור רעיוני ומעשי.
במסגרת זו הועלו שאלות יסוד רבות: מה משמעותה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הלכה למעשה? מיהו יהודי במדינה ריבונית? כיצד יתנהלו חיי היומיום בין המגזרים השונים בחברה בתחומים רגישים כגון מעמד אישי, שבת, כשרות, קבורה, גיור ומועדי ישראל? ומה יחס היהדות וההלכה לציבור גדול שאינו שומר תורה ומצוות?
במהלך השנים התקיימו ועדות ציבוריות, גובשו אמנות ועקרונות, חוקקו חוקים, נכתבו פרשנויות משפטיות והוצגו המלצות יישומיות. אולם לצד כל אלה, התקבעה גם החלטה לא כתובה: להימנע מהכרעה. ההצדקה הייתה מקובלת, שלפיה בסוגיות רגישות וטעונות, בבחינת “תפוח אדמה לוהט”, נכון להימנע ממעורבות ישירה. בפועל, גישה זו יצרה סטטוס קוו, שבשנותיה הראשונות של המדינה תרם בעיקר להשקטת הרוחות, אך לא לגיבוש הסכמה ערכית רחבה ולא ליצירת תשתית יציבה של חיים משותפים.
אלא שהמציאות מלמדת כי לא לעולם חוסן. בהיעדר בירור יסודי והסכמה רחבה, כל שינוי חברתי או פוליטי מערער את האיזון השברירי ומלהיט את הרוחות. כך קרה שבפועל, מי שנדרש לא פעם להכריע בסוגיות ציבוריות מובהקות היה בית המשפט העליון, אשר נכנס בנעליו של המחוקק שבחר שלא להוביל פתרונות כוללים. לצדו נשמעו מדי פעם איומים קואליציוניים, בעיקר סביב סוגיות של חילול שבת בפרהסיה, אך גם אלו לא יצרו תהליך עומק של הסדרה מוסכמת.
הניסיון המשמעותי האחרון להתוות דרך רחבה ביחסי דת ומדינה היה אמנת גביזון-מדן משנת 2000, בהובלת הרב יעקב מדן ופרופ’ רות גביזון ז״ל. האמנה זכתה להערכה והציגה חשיבה רחבה בהרבה תחומים, אך התקבלה בציבור באופן חלקי בלבד, ולא הבשילה לכדי דיון חקיקתי ויישומי. שוב נדחה העיסוק בשאלות היסוד, ושוב חזר “התפוח האדמה הלוהט” אל מרכז הבמה, בדמות פרשיות חדשות לבקרים.
ואכן, בשנים האחרונות כמעט שלא היה נושא יהודי או דתי שלא עלה על סדר היום הציבורי בעוצמה: תפילה או הרקדה בהפרדה במרחב הציבורי, פתיחת עסקים בשבת ומימון תחבורה ציבורית מקומית, התנגדות להנחת תפילין במוסדות חינוך ובמרחב הציבורי, הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, סגירת כבישים בימי חול לצורך עבודות תחזוקה כדי למנוע חילול שבת, הקמת גופי כשרות מקבילים, פתיחת אזורי רישום נישואין, הסדרת מרחבי תפילה בכותל, היחס לזרמים אחרים בהקשר חוק השבות והגיור, ומעמד בתי הדין הרבניים אל מול בתי המשפט האזרחיים בענייני מעמד אישי וסמכויות ממוניות.
איני עוסק כאן במנגנון הבעייתי של בחירות רבנים בישראל, אשר ניתק את הציבור מהיכולת לבחור את דמות הרב שהוא חפץ בה, ונידון בהרחבה במאמרי הקודם כמועמד הציבור הדתי לאומי לרבנות הוד השרון.
על רקע מציאות זו, הוגשה לאחרונה הצעת חוק פרטית העוסקת בזהות יהודית במרחב הציבורי. יוזמיה מבקשים להגן על חופש הפולחן הדתי, ואילו מתנגדיה רואים בה ניסיון נוסף לכפייה דתית וצעד לקראת מדינת הלכה. שני הצדדים מדברים מתוך תחושת איום – ודווקא משום כך השיח הולך ומקצין.
ניתן לתמצת את כל ההשתלשלות במשפט אחד: מה שלא יגיע בהסכמה – יביא עימו מחלוקות ומתחים חריפים יותר. מתוך עיסוקי כרב עם הציבור הכללי, ומתוך היכרות מקצועית כמשפטן עם שני צדי המתרס, מסקנתי היא שהמרחב הראשוני לדיון בשאלות אלו אינו משפטי בלבד, אלא זהותי וערכי. רק לאחר בירור כזה, ניתן לתרגם את הדברים לשפה משפטית.
בתחום ניהול ויישוב סכסוכים מקובל להניח כי בקונפליקטים המבוססים על זהות וערכים, לא תמיד ניתן להגיע להסכמה מלאה, אך ניתן, ואף חובה לנהל אותם באופן שמפחית מתחים ומאפשר חיים משותפים. על חלק מן הסוגיות ניתן להגיע להסכמות רחבות, ואת היתר יש לנהל באחריות, בריסון ועל "אש קטנה".
אי״ה, בטורים הבאים אנסה להציע כיווני חשיבה ותשתיות רעיוניות להתמודדות אחראית עם סוגיות ציבוריות אלו.
