ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)דָּבָר אַחֵר 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ' (שמות י, א), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִין לוֹמַר לֹא הָיְתָה מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִסָּתֵם פִּיהֶם שֶׁל מִינִים, אֶלָּא (משלי ג, לד) 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ', שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בּוֹ בָּאָדָם פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, וְהוּא נוֹעֵל לִבּוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה כְּדֵי לִפְרֹעַ מִמֶּנּוּ מַה שֶׁחָטָא.
"אַף כָּךְ פַּרְעֹה הָרָשָׁע, כֵּיוָן שֶׁשִּׁגֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָמֵשׁ פְּעָמִים וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל דְּבָרָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה הִקְשֵׁיתָ עָרְפְּךָ וְהִכְבַּדְתָּ אֶת לִבֶּךָ, הֲרֵינִי מוֹסִיף לְךָ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתְךָ. הֱוֵי 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'. מַהוּ 'הִכְבַּדְתִּי'? שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לִבּוֹ כַּכָּבֵד הַזֶּה שֶׁהִיא מִתְבַּשֶּׁלֶת שְׁנִיָּה וְאַרְטֵסִים נִכְנָס בְּתוֹכָהּ, כָּךְ נַעֲשָׂה לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה כַּכָּבֵד הַזֶּה וְלֹא הָיָה מְקַבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֱוֵי 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ' וְגוֹ'" (שמות רבה, פרשה יג, סימן ג).
במבט ראשון, המדרש דן בשאלה התיאולוגית הקלאסית והבוערת ביותר המלווה את פרשיות הגאולה: חופש הבחירה של פרעה. רבי יוחנן מעלה קושי עצום – פסוק מפורש המעיד כי א-לוהים הוא שהכביד את לב פרעה, ובכך לכאורה "נעל" בפניו את האפשרות לחזור בתשובה.
לשון המדרש עצמה מביעה את התמיהה על הצדק הא-לוהי, כשהיא מעניקה "פתחון פה למינים" (כופרים) לטעון שהעונש לפרעה היה שרירותי. ריש לקיש משיב בתוקפנות דיאלקטית ("יסתם פיהם"), ומסביר כי הכבדת הלב אינה גזירה ראשונית אלא תוצאה של סירוב מתמשך, מעין עונש שבו הבחירה הרעה הופכת לטבע מקובע.
אולם, כשאנו בוחנים את המחלוקת הזו לעומקה, אנו נתקלים בקושי מהותי הטמון בדימוי הפיזיולוגי המוזר שחותם את המדרש. מדוע נזקק הדרשן לדימוי ה"כבד" (האיבר) כדי להסביר את "הכבדת" הלב? מהו אותו "ארטסים" (כנראה ריקבון או קשיחות יתרה) הנכנס לתוך הכבד המבושל שנית?
עלינו להבין מדוע בחר ריש לקיש דווקא בפסוק "אם ללצים הוא יליץ" כמפתח לפתרון, ומה הקשר המהותי שבין חמש הפעמים הראשונות שבהן פרעה סירב לבין הנעילה הא-לוהית שאחריהן. אפשר כי מתוך הבנת המכניקה של הנפש, כפי שהיא משתקפת בדימוי הכבד, נוכל לעמוד על סוד הדין הא-לוהי.
הדיון בבחירה החופשית חושף תובנה פסיכולוגית מעמיקה. ריש לקיש אינו חולק על העובדה שא-לוהים הכביד את לב פרעה, אלא על העיתוי והסיבתיות. הוא מצביע על חוק טבע רוחני: החזרה על החטא יוצרת "נוטריון" של טומאה. משה רבנו, כמקור התוכן הא-לוהי, הציע לפרעה חמש פעמים דרך נסיגה, אך פרעה בחר להקשות את ערפו. הקושי הפילולוגי במונח "הכבדתי" נפתר על ידי משחק מילים בין "כובד" לבין איבר ה"כבד". הכבד, לפי הפיזיולוגיה העתיקה, הוא איבר מלא דם, וכאשר מבשלים אותו שוב ושוב הוא הופך לקשה ואטום, בניגוד לבשר רגיל שמתרכך.
כאן טמון הפתרון: "ארטסים" הוא המצב שבו האיבר מאבד את חיוניותו והופך לגוש אטום. לב האדם אמור להיות רך וקשוב, אך פרעה, בסירובו העיקש, הפך את ליבו לכבד מבושל שנית. הא-לוהות אינה מתערבת באופן שרירותי ברצון האדם; היא פשוט מאפשרת לתוצאות המעשים להתגבש לכדי מציאות קבועה. "אם ללצים הוא יליץ" – הליצנות (הזלזול בערכים) הופכת לכלי שבו המציאות עצמה "מלוצצת" על האדם וסוגרת בפניו את השער. הבחירה החופשית של פרעה לא ניטלה ממנו בבת אחת; היא התפוגגה ככל שהוא השקיע את עצמו בטומאה, עד שהפך לאינסטרומנט של הדין הא-לוהי.
מכאן ניתן להסיק מסקנות נוקבות על טבעה של התשובה ושל האישיות האנושית. המסקנה היא שהתשובה אינה "כרטיס פתוח" לנצח; ישנו רגע שבו הרצף של הבחירות הרעות יוצר מסה קריטית המבטלת את היכולת להשתנות. הדימוי של הכבד מלמד שהחטא משנה את המבנה המולקולרי של הנפש. המנהיגות של משה בפרשה זו, האוחזת במטה הסנפרינון החקוק, ניצבת מול מנהיגות של "כבד" אטום – מול חומר שאיבד את יכולת הדיבור וההקשבה.
בימינו, המדרש הזה רלוונטי להבנת תהליכי התמכרות והתקבעות מחשבתית. אנו חיים בעידן שבו "הכבדת הלב" מתרחשת דרך חשיפה חוזרת ונשנית לגירויים המשחקים על היצרים שלנו, עד שאנו מאבדים את חופש הבחירה האמיתי. המדרש מזכיר לנו שהא-לוהות מתרה בנו "פעם ראשונה שנייה ושלישית" – ההזדמנות לשינוי קיימת כל עוד הלב הוא בשר חי. ברגע שהלב הופך ל"כבד מבושל", האדם נלכד בתוך ה"טכסיס" של מעשיו שלו.
הגאולה האמיתית, אם כן, מתחילה בשמירה על רכות הלב וביכולת לעצור לפני שהבחירה הרעה הופכת לטבע אטום ובלתי הפיך.
