חזרתי! I'm back, לשמחתם או למורת רוחם של העוקבים מעצבים או מאהבה.
לפני שבועיים קיבלתי הודעה בפייסבוק מבחור זועם, שכתב שהטקסטים שלי לא מכבדים אותו (גילוי נאות: אין לי מושג מיהו) ואת המין הגברי. זה הגיע אחרי פוסט שכתבתי על המוסר הכפול בחברה על העובדה שגברים יכולים לצאת או להתחתן עם נשים שקטנות מהם בכמה עשורים, וזה בסדר ונורמלי, אבל כשאישה יוצאת עם מישהו שקטן ממנה בכמה שנים – זה כבר פותח מהדורות יומיות ב"גיא פינס".
אז יש לי וידוי: זוכרים ששרקי אמר שהוא אוהב בנים ואת הקב"ה? אז גם אני אוהבת בנים. אפילו מאוד. וכן נו, גם את הקב"ה.

אני יודעת שזה יכול לפעמים להיראות שאני זועמת על גברים ומיואשת מהם. זה בעיקר כי אני פגועה מהם מאוד. 18 שנים של דייטים שכרוכים בהשפלות ובגועל, זה לא דבר פשוט… ואם הייתי יודעת שרק אני הייתי עוברת את הזוועה הזו הייתי שותקת, אבל גם חברות קרובות מספרות את אותן חוויות. כשהתחלתי לכתוב בקול על מה שאני עוברת, אלפי נשים הצטרפו וכתבו לי בפרטי שהן עוברות אותו דבר. כי הרי לא כולנו הדמות שמוכרים להם בישיבות ובמגזינים.
אתם לא מאמינים לי? תראו סביבכם כמה נשים מדהימות ומוצלחות בוחרות להביא ילדים לבד. לא כי הן לא טובות לזוגיות, אלא כי באמת חסרים גברים איכותיים. וגם אלה שיש, מוצפים בערימות של הצעות. או כמו שקרה לי השבוע, שדכנית סירבה להכיר ביני לבין בחור כי היא לא אהבה את התמונות ששלחתי לה. היא אפילו לא טרחה לשאול את הבחור… אז יש להם גם שומרות סף.
השיא מבחינתי זה שניסו להכיר לי בחור שגדול ממני בעשור. למרות שהוא נראה מבוגר ולא ממש לטעמי, הסכמתי לדבר איתו ולבדוק. דיברנו. הוא סיפר בעיקר על האקסיות שלו, בקושי התעניין בי, ונחשו מה? בסוף השיחה הוא לא הציע להיפגש, ואחרי זה נעלם.
אתם כבר יודעים בת כמה אני, תעשו את החישוב לבד בן כמה הוא. והוא רווק. בעיניי, הוא פחדן עלוב שלא יודע להגיד בקול שהוא לא מעוניין. קוראים לכם "המין החזק", אבל לא ככה מתנהלים אנשים חזקים. רוצים כבוד? כבדו את הבחורות שמנסים להכיר לכם.
