אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אני לא מתיימרת לייצג את כל הרווקות, כי אני יודעת שיש כאלה שלא מתחברות לכל מה שאני כותבת ואפילו מהדרות ומדברות עליי לרעה מאחורי הגב. מה לעשות שיש כאלה שמגיעות עם נתוני חיים אחרים שאולי נותנים להן נקודת פתיחה טובה יותר בעולם הדייטים, ולא מצליחות להבין את הביקורת שלי על החברה בתחום הזה ובעיקר על בני המין השני. ועדיין, אני מודה על מה שיש לי, אבל מנסה במעט שאני יכולה להביא לשינוי כדי שלכולנו יהיה קל יותר לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות כאב.
מי שעוקב אחרי ברשתות יודע ששני ההורים שלי מתמודדים עם מחלות חשוכות מרפא, ואני בת הזקונים שלהם, והיחידה במשפחה שעדיין לא מצאה את החצי שלה. הלחץ שיש עליי הוא לא לחץ רגיל שיש על כל רווקה בת 30+. יש לי פחדים שלא מעט יזדהו איתן, אבל חלק לא, וזה בסדר, אבל זה לא סותר את העובדה שהפחד קיים.
בעולם שבו לכל שלב בחיים שלנו יש טיימר חברתי, זה טבעי ונורמלי לפחד, לשאול שאלות קשות. כמו מה יקרה אם לא אצליח להקים משפחה? האם אשאר לבד בעולם? האם אזכה שההורים שלי ילוו אותי לחופה? האם אזכה לשמח אותם? ואם יקרה לי משהו, מה אשאיר אחריי בעולם? מי יאמר עליי קדיש כשאלך?
אלה שאלות שלצערי שמעתי אותן לא רק מעצמי. הפחדים האלה קיימים ולוחשים לנו ספקות ומחשבות מטרידות. ויש לנו עבודה לא לתת לזה לנהל אותנו. לחיות את החיים במלואם, אבל לתת מקום לפחד. איך שר משה כורסיה 'בובי': "אני רוקד עם הפחד, כשמדברים איתו אפשר לנשום".
סליחה מראש על הקיטש, אבל חוכמת הריקוד היא החוכמה לדעת מתי לתת לפחד לרגע להוביל, לתת לו מקום, אולי אפילו חיבוק. ומתי לתפוס שליטה ולתת לעצמי להוביל ולהראות לו שאפשר לחיות, כן, אפילו יחד איתו. כי הפחד שלי הוא אמנם חלק ממני אבל הוא לא אני, הוא לא מגדיר אותי, הוא לא כל מהותי.
לסיום, קבלו קצת קלישאות, כי אם כבר קיטש אז קיטש איכותי: "כבר לא מפחיד אותי למות, מפחיד יותר לא לחיות" (עידן עמדי הסופרמן), "אז אל תפחדו מהפחד" (אביתר בנאי, אהובי הנצחי).
אלינור החמודה. עוקבת אחרייך לא מעט בפייס. את מזכירה לי את עצמי. נישאתי רק בגיל 38. אחרי המון חיפושים, המון אכזבות, המון כאבי לב. את מדבררת בדיוק את מה שהרגשתי, כשנשארתי אחרונה בתור ולכולם היו עצות עבורי, לפעמים עד הגבול של רצח אופי. אבל לעולם לא היה להם מישהו שווה להכיר לי. ולמרות החוסר, דעי אני אוהבת איך שאת חיה את החיים. אני הצלחתי להגיע לחיות אותם כך, רק בגיל 36. השנה לפני שהגיע בעלי, הייתה היפה בחיי. עשיתי המון, חוויתי המון, אהבתי המון. האנרגיה שלך, למרות הכאב והצער והתהיות והפחד, כי אנחנו תמיד גם וגם, מדבקת. ואני בטוחה שהיא תידבק טוב לזיווגך משמיים. אחרי החתונה, האתגרים בחיים לא נעלמים. הם פשוט מתחלפים. ומי שנאלצה להמתין, קיבלה התובנה הזו לעומת מי שנישאה צעירה ועדיין שבויה ברומנטיקה שזה נהדר, אבל נוחתים משם בסוף. בעיני זו ברכה גדולה. כי אלה הנישואין האמיתיים. מאחלת לך שתמשיכי להישאר כמו שאת. וגם בניין עדי עד במהרה, אבל רק עם הנכון והמתאים.