מערכת שבתוןהפרשיה הראשונה בפרשת בהעלותך, העוסקת במעשה המנורה ובהעלאת נרותיה, נראית לכאורה מיותרת לחלוטין: מעשה המנורה מפורט כבר בפרשת תרומה, ואין כאן שום חידוש על הנאמר כבר שם; וכן מצוות הדלקת הנרות במנורה כבר נאמרה לנו פעמיים, הן בתחילת פרשת תצווה והן בתחילת פרשת צו. אצלינו, למעשה, אין כלל ציווי לאהרן להדליק את הנרות, אלא רק תיאור זמן – "בהעלותך את הנרות" – כאשר אתה מעלה ומדליק את הנרות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אמנם פרט זה הוא מחודש ולא נאמר במקורות הקודמים, שכל הנרות צריכים להאיר אל מול פני המנורה, וכפי שמבאר זאת רש"י, ששלשת הפתילות שבקנים המזרחיים וכן שלשת הפתילות שבקנים המערביים יהיו כולם פונים אל עבר הנר האמצעי, "כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך". אך עדיין צריך עיון בדבר, האם כדי לחדש פרט זה הוצרך לחזור גם על מעשה המנורה? ובכלל, מדוע לא הופיע פרט זה כאשר נצטווה אהרן בראשונה על הדלקת הנרות?
גם המילה 'בהעלותך', שכל הפרשה כולה נקראת על שמה, צריכה עיון: אונקלוס תרגם 'בהעלותך' – 'באדלקותך', בהדלקתך את הנרות. אולם מדוע נקראת הדלקת הנרות 'בהעלותך'? רש"י פירש על פי חז"ל "בהעלתך – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו: מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב".
נראה שהמכנה המשותף לשני הפירושים של רש"י הוא העלייה האנושית, מלמטה למעלה. מגמה זו בולטת בפירושו השני של רש"י, שעל פיו הכהן עולה במעלה, במדרגה הניצבת לפני המנורה, ואז מדליק את הנרות. אך באופן סמלי – דרך העלייה, באתערותא דלתתא, על ידי מעשי האדם והשתדלותו, בולטת עוד יותר דווקא בפירוש הראשון של רש"י, שעל הכהן להדליק את השלהבת כך שתהא עולה מאיליה, וכפי שלומדת מכך הגמרא במסכת שבת, שתהא עולה דווקא מאיליה ולא על ידי דבר אחר – אין גורם חיצוני שמעלה את השלהבת, על ידי עזרה מבחוץ, אלא השלהבת עצמה דולקת ועולה בכוחות עצמה. שלמה המלך בחכמתו הגדיר את הדימוי "נר ה' נשמת אדם"; אם נמשיך השוואה זו גם כאן, נדמה את הדלקת הנר להצתת הניצוץ הפנימי בנשמה: תפקידו של המחנך לחשוף את הניצוץ הפנימי הזה ולהצית אותו, אך עליו להדליק בו אש כזו שתמשיך לעלות מאליה, ולא על ידי דבר אחר. לעיתים נוצר קשר כה קרוב ועמוק בין המחנך לבין תלמידיו, עד כדי יצירת תלות שלהם בו, והם מרגישים שאין להם יכולת להתקדם כלום בכוחות עצמם; לא זו היא צורת הקשר האידיאלית בין הרב לתלמידיו: השלהבת צריכה להיות עולה מאיליה, באופן כזה של השתדלות אנושית, מלמטה למעלה, ולא על ידי גורם שנמצא מעל האדם והוא זה שבונה ומעצב את אישיותו ואת התקדמותו.
זוהי למעשה כל מהותה של הדלקת הנרות במנורה – "וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו!" (שבת כב ע"ב), האור במנורה אינו לצורך הקב"ה אלא לצורך ישראל, על מנת שעם ישראל – באמצעות שלוחם, הכהן – יבטאו בכך את הפניית נשמותיהם לעלייה כלפי מעלה, את ההשתוקקות של כל אדם מישראל אל השכינה, ואת ההתרוממות האנושית שאנו זוכים לה בעבודת ה' שלנו בעולם הזה.
מאידך, דווקא העלייה מלמטה למעלה, דווקא הפעולה האנושית שאנו פועלים, יכולה להיות בעלת משמעות אך ורק אם היא מתקיימת מתוך התבטלות לרצון ה', דווקא אם היא מתנהלת בתוך דפוסי המצוות המאד מוגדרות שהדריך אותנו הקב"ה. לכן אמרו חז"ל על הפסוק "ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נרותיה" – "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י בשם הספרי), שכן דווקא בהדלקת הנרות, שהיא ביטוי לעשייה האנושית שלנו, היה מקום לרצות לשנות, להכניס נימה אישית, לבטא את אישיותי הייחודית – – אך אהרן הבין שדווקא כאן אין מקום לשינוי ולגיוון, אלא לבטא את המחויבות שלנו לכללים ההלכתיים ולדרכי עבודת ה' המסויימות שבהן הצטווינו ללכת, ורק מתוכן נגלה גם את אישיותינו וייחודנו.
זהו גם הדגש המיוחד של מעשה המנורה: "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה", וכדברי רש"י "על ידי הקב"ה נעשית מאיליה" – אל מול השלהבת העולה מאיליה, אנו מוצאים כאן את המנורה הנעשית מאיליה: דווקא בתוך הדרכים והנתיבים שמכוון אותנו הקב"ה מלמעלה למטה, אנו יכולים לעלות ולפעול מלמטה למעלה.
פרשייה זו מופיעה דווקא כאן, בראשית פרשת בהעלותך, המכינה את ישראל לקראת כניסתם לארץ, שכן אמנם בסופו של דבר התעכבנו עוד ארבעים שנה, אך לולא חטא המרגלים הייתה צריכה פרשת בהעלותך להיות הפרשה האחרונה במדבר. הכניסה לארץ משמעותה נטישת הבועה המגינה של ענני הכבוד, המן היורד מן השמים מלמעלה למטה, וכל ההנהגה הניסית של המדבר. לעומת זאת אנו עתידים להפגש עם הנהגה מלמטה למעלה, בכוח העשייה וההשתדלות האנושית. לקראת תקופה זו מלמדת אותנו התורה עד כמה גדול ערכה של העלייה מלמטה למעלה, ועד כמה רבה המחוייבות לעשות זאת דווקא בדרכים הסלולות לנו מלמעלה.
תשס"ו
