סור מרע

אף שאני מכיר כבר את סיפור פרשת השבוע, בכל פעם מחדש, פרשת בלק, מצליחה לטלטל אותי מאוד. אנו רואים עד כמה האינטרסים האישיים כמו כבוד, עושר וכדומה מצליחים לשבש את טוהר המידות, את הטוב. אולי לכך התכוון רבי אלעזר כשאמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אבל האמונה בהקב"ה, אחיזה באמת, בתמימות – היא אשר מביאה את כל הרוע הזה, המגולם בפרשתנו, להפוך לברכה. כמעט בכל הפרשה הכוונות והרצונות הן לחפש רע, ולבסוף הכל מתהפך לטובה. בבחינת 'באו לקלל ונמצאו מברכים'. "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו, וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים".
אבל, גם אצלנו, האנשים הרגילים, בהרבה מקרים דומה שכל מה שאנו מתכננים יוצא לנו הפוך ומבולבל. אתה יכול להיות אזרח הגון וישר, תמים ועם אמון בסביבה ובבני האדם, ובכל פעם מחדש להתאכזב ולצאת עם נזקים. אז מה לעשות? להפסיק להאמין באנשים? לתת לפחד ולחשדות לנצח את האמון והאהבה? לתת לאכזבות לייאש אותי? באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו – למרות כל הקטסטרופה והרוע, כפי שמופיע בפרשה השבוע, עלינו להיזהר שלא להפוך להיות חלק מזה. כלומר, החשדות וחוסר האמון עלולים לשבש את טוהר המידות שלנו. המסקנה היא שיש לדבוק בכל מצב בלהאמין בטוב לבו של האדם.
אין כמו הקהילה האתיופית כדי ללמד אותנו סוד מיוחד זה. דומה שבמקרים רבים, שורש המחלוקת החריפה בין ההלכה הרבנית וההלכה האתיופית טמון בשתי תפיסות עולם שונות, הלכות ומנהגים שונים המצביעים על התייחסות שונה למהות האדם. בעוד שההלכה הרבנית נוקטת במקרים לא מבוטלים יחס חשדני כלפי האדם, הרי שהמסורת האתיופית בולטת דווקא בגישתה החיובית ובמתן אמון באדם. כלומר, אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא שלילית כמו בתפיסה הרבנית, הדגש יושם על "סור מרע", לשמור על האדם מהיצר הרע שבתוכו. מנגד, אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא חיובית, כמו התפיסה האתיופית, הדגש יושם על – "עשה טוב", להוציא מהאדם את היצר הטוב. מובן אם כך מדוע בעולמם הדתי מילים כמו "חשש", "שמא", "אולי" זרות לקהילה הזו.
ונסיים במכתב קצר שכתב ד"ר חיים פרי, איש חינוך והוגה דעות, מקים עמותת 'דרך כפר', מנהל כפר הנוער 'ימין אורד' שיצאו תחת ידיו בוגרים יוצאי אתיופיה רבים שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית. הוא כתב לאחד מבוגריו, יוצא אתיופיה בעל קשר משפחתי למשפחת טקה, משפחתו של סלומון שנורה למוות לאחרונה. וכך כתב: "אילו היה לי קשר ישיר עם ההורים של סלומון ז״ל, הייתי מציע להם להעביר מסר לאשה ולילדים של השוטר. מסר שאומר שהם מאחלים להם שלא יחיו אף פעם בפחד, שגם הם ילדים של הקב״ה ושל עם ישראל. לעניות דעתי, זו גדולה לומר זאת. וזה לא בא בשום אופן לנקות בכך אשמה, בשום אופן. זהו מסר של חמלה, של אהבת ישראל, שהיא, לפני ומעל הכל, מה שמאפיין באמת את הקהילה".
כבר ציינתי בעבר שמתחיל להיווצר פה בשיח של החברה הישראלית שיח העוסק בנראות ופחות בעובדות. שיח מוקצן, אגרסיבי שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. אבל אנו זקוקים מאוד לתפיסה התמימה של המסורת האתיופית… יהודי אתיופיה יכולים להפוך לתרופה של השיח הזה. אסור להם להפוך לחלשים ולהיות חלק מהבעיה, אלא עליהם להישאר חזקים ולהפוך להיות חלק מהפתרון. לתת לאהבה לנצח את הפחד והחשדות
(בלק תשעט)