ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)
איתא במדרש (שמות רבה, פרשה לה, סימן ו): "דבר אחר: 'וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן' – א"ר אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו עשה לי כמותה. א"ל אדוני המלך איך יכול אני לעשות כמותה? א"ל אתה בסממניך ואני בכבודי. כך אמר הקב"ה למשה (שמות כו, טו): 'וראה ועשה'. אמר לפניו רבון העולם, אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו? א"ל 'כתבניתם' – בתכלת ובארגמן ותולעת שני. וכשם שאתה רואה למעלה כך עַשֵה למטה שנאמר 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' כנתון באיסטרטיא של מעלה. ואם תעשה כאותה של מעלה למטה אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה. מה למעלן (ישעיה ו, ב): 'שרפים עומדין', אף למטה – 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'. מה למעלה כוכבים אף למטן כן".
המדרש פותח בתיאור של דיאלוג דרמטי בין הקב"ה למשה סביב מלאכת המשכן. ברובד הפשוט, הדרשן מבקש להסביר את פשר הציווי על עשיית הקרשים למשכן, ומציג משל על מלך המבקש מבן ביתו לשחזר איקונין (דיוקן או תמונה) נאה במיוחד. כאשר בן הבית מביע את חוסר יכולתו האנושית לעמוד במשימה מול תפארתו של המלך, המלך משיב לו כי אין הוא נדרש להשתמש באותם חומרים א-לוהיים, אלא לשחזר את התבנית באמצעות "סממנים" אנושיים – צבעים וחומרים גשמיים. לשון המדרש מביעה את תמיהתו המובנית של משה: "א-לוה אני שאני יכול לעשות כאלו?". הקושי כאן הוא הפער הבלתי נתפס בין הראייה הרוחנית של "תבניתם" המופשטת בשמיים לבין הביצוע הפיזי בארץ.
מדוע בחר הכתוב להדגיש דווקא בקרשים את המילה "עומדים" ("עצי שיטים עומדים"), וכיצד קושר המדרש בין עצי העץ הגשמיים לבין ה"שרפים" וה"איסטרטיא" (הצבא) של מעלה. נדמה כי בלשון הפסוק טמון קושי נסתר: אם המשכן הוא מבנה ארעי במדבר, מה הטעם לדרוש בו דמיון מוחלט למערכת השמיימית הנצחית? בחינת הקשר בין ה"עמידה" הארצית לזו השמיימית, תעזור לגבש הבנה של המסר המדרשי.
בפרשתנו, אנו עוסקים בפרטי הבניין של המשכן, וכאן הדיון הופך לקוהרנטי ומקושר היטב למהות השראת השכינה. הקושי המהותי הוא הפער האונטולוגי בין הקדושה האלוקית לבין מעשה ידי אדם. הפתרון שמציע המדרש הוא עקרון ה"הקבלה": המעשה האנושי אינו אמור להיות העתק זהה בחומר, אלא העתק זהה בתבנית. כאשר משה משתמש בתכלת, ארגמן ועצי שיטים, הוא אינו יוצר "אלוהות" חלילה, אלא יוצר כלי קיבול שתואם במבנהו הפנימי למבנה השמיימי. ה"עמידה" של הקרשים היא האנלוגיה לעמידת השרפים; כשם שהמלאכים עומדים בביטול ובנצחיות לפני ה', כך הקרשים למטה צריכים לייצג יציבות וקדושה.
הצגת הפתרון הכולל לשאלת היכולת האנושית מתמקדת בהבטחה האלוקית: "אם תעשה כאותה של מעלה למטה, אני מניח סנקליטין (פמליה) של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם ". זוהי הנקודה שבה המדרש הופך את המשכן למקום מפגש. הקושי הפילולוגי בביטוי "עומדים" נפתר בכך שהוא משמש גשר ספרותי בין עולם החומר לעולם הרוח. הדיון כאן אינו טכני, אלא פילוסופי-תיאולוגי: האדם מספק את ה"סממנים" – את המאמץ והחומר – והקב"ה מספק את ה"כבוד", את התוכן הפנימי המקדש את המבנה.
נמצאנו למדים כי העולם הזה אינו נפרד מהעולם הרוחני, אלא הוא אמור להיות השתקפות שלו. הרלוונטיות העכשווית של דברים אלו ניכרת בכל מעשה ידינו: אנו נקראים ליצור "משכן" בכל תחומי החיים – בחינוך, בפוליטיקה ובחיי היומיום – על ידי יצירת תבניות של צדק וקדושה מחומרים אנושיים פשוטים. המסקנה היא שאין צורך להיות "אלוה" כדי להשרות שכינה, אלא יש צורך בנאמנות לתבנית העליונה. כאשר אנו מעמידים "עצי שיטים" של יושרה וחסד למטה, אנו מושכים את ה"איסטרטיא" של מעלה לתוך מציאות חיינו, ובכך הופכים את העולם הגשמי למקום שבו המלך יכול לדור בביתו.
