הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה'יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (עוקצין פ"ג מי"ב) – בדברים אלה של חכמים במשנה הם מבטאים שני עניינים הבולטים מאוד בתורתנו. ראשית, החשיבות העליונה של השלום. קשה להתעלם מספר הפעמים שהמילה שלום מופיע בדברי חכמים, בין אם מדובר במילה עצמה, ובין אם מדובר בביטויים רבים הנוגעים להתנהגות בדרכי שלום. מעבר לכך, הקורא את נבואות הישועה והגאולה, את החזון הפנימי שלנו, מגלה כי אין מדובר בהפיכת האומה הישראלית לאימפריה או בשליטה רחבה על אומות העולם, אלא בחזון כללי עולמי שהר בית ה' עומד במרכזו, ומוביל אותו: "…וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). גם כאשר מדובר על מפתח לניצחון במלחמה על הסובב אותנו אנו מוצאים את דברי הנבואה המפורשים האלה: "….וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם. וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם" (ישעיהו יא, יג-יד).
ברם, בדבריהם מופיע גם הדימוי של "כלי". מאפיין הכלי טמון במה שנמצא בתוכו. אין טעם של ממש בשלום בו הכלי עצמו ריק, ואין בו תוכן של אמת. לא לחינם אנו מוצאים פעמים רבות את הצמדת האמת והשלום, למן דברי זכריה הנביא "… וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ועד דברי רשב"ג במשנה: " ַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'" (אבות פ"א מי"ח). חותמו של הקב"ה הוא אמת, ומוטלת עלינו חובה מתמדת להיות נאמנים לה, לא לזייף ולא להתחנף, לא להתלהם ולא לעוות, כי אם לדייק ולכוון, לפלס דרך וללכת במסילת ישרים.
שלושה אתגרים עומדים אפוא בפנינו. ראשון בהם הוא להשיב את השלום למידה הטובה עליה דיברו חכמים. המילה העליונה הזו – ,"שלום" – נעלמה מעולם חיינו, בין כאשר מדובר על חזון בינינו ובין העמים, ובין כאשר מדובר בשלום פנימי. ילד בישראל לא גדל היום עם הציפייה לשלום; המילה "שלום" חוללה כל כך הרבה פעמים על ידי מהלכים פוליטיים רחוקים ממנה מאוד, עד שנוצרה בושה מעצם השימוש בה. יחס זה לשלום מחלחל גם למערכת היחסים הפנימיים, בעיקר במרחב הדיון הציבורי. האווירה דומה יותר לשדה קרב ולזירת התגוששות, ולא למקום בו מלבנים ומבררים וחותרים לאפשרויות המקרבות יותר.
שני בהם הוא להשיב את האמת לתוכנו. חברה המבקשת אמת יוצרת מרחב ציבורי בו ניתן לחתור אליה, בו מצפים מכל אדם לא לנטות לאור הרוח הנושבת, ולא לקדם את עמדותיו על ידי סילוף דברי אחרים, הסתרת מחשבותיו שלו, ושימוש בכלים שאינם ראויים ואינם אתיים כדי לקדם את עצמו. כל פעולה של השתקה, כל ניסיון למנוע את כלי הביטוי, כל "עליהום", כל הוצאת דבר מהקשרו, ובקיצור – כל שימוש בכלים מעין אלה בדיון הציבורי – מרחיקים אותנו מאוד ממידת האמת, מהבשורה ומהזכות הגדולה של חברה רבת גוונים המזקקת את עצמה בדרכי אמת.
והקשה מכולם הוא כמובן היחס בין זה לזה. אימתי נכון לסגת לאחור ולאפשר לשלום לשרור במרחב, ואימתי נכון לצאת למאבק גם במחיר השלום, כיוון שהאמת דורשת את מקומה. מדובר הן בשאלה עקרונית, והן בדרכים הראויות, המאפשרות לפעול בשתי השדות גם יחד, אף שכל אחת מהן תובעת את הבכורה.
