ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)עם של עבדים יצא ממצרים, ואחרי שהם רואים מול עיניהם את המפלה הניסית של אויביהם, הם אומרים שירה, המונהגת על-ידי משה רבינו – "אז ישיר משה ובני ישראל".
חז"ל, במה שנראה כתגובה ללשון היחיד 'אז ישיר' המקדימה את שירת הרבים, ולהבחנה בין משה לבין בני ישראל על הים, מנסים להבין כיצד התרחשה השירה בפועל:
"דרש ר' עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה. שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל עניין ועניין. משה אמר אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה'. משה אמ' עזי וזמרת יה, וישראל אמרו עזי וזמרת יה. ר' לעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: כגדול שמקרא את ההלל בבית הכנסת ועונין אחריו עניין ראשון. משה אמר אשירה לה', וישראל אמרו אשירה לה'. משה אמר עזי וזמרת יה, וישראל אמרו אשירה לה'. משה אמר ה' איש מלחמה וגו', וישראל אמרו אשירה. ר' נחמיה אומר: כבני אדם שקורין שמע בבית הכנסת. שנאמר: ויאמרו לאמר. מלמד שהיה משה פותח בדבר תחילה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה אמר אז ישיר, וישראל אמרו אשירה לה' וגו'. משה אמ' עזי וזמרת יה, וישראל אמרו זה אלי ואנוהו. משה אמר ה' איש מלחמה, וישראל אמרו ה' שמו". (תוספתא סוטה, ו ב-ג)
לפי דעת ר' עקיבא, משה אומר את השירה, ישראל עונים לו כהד וחוזרים אחריו על כל משפט ומשפט. לפי דעתו של ר' אלעזר, משה אומר את השירה, וישראל עונים 'אשירה לה" כמעין פזמון חוזר (או רפרין, בלשון שירת ימהב"נ) אחרי כל משפט. על-פי דעתו של ר' נחמיה משה פותח בשירה – כמעין שליח ציבור, אבל העם יודעים כיצד להמשיך הלאה, ועל כל משפט שאומר משה, משיבים הם את המשפט הבא בתור.
מהו ההבדל בין הדעות? על פי הדעות הראשונות רוח הקודש מדברת מפיו של משה בלבד. הוא אומר את השירה בכוח רוחו ונבואתו, והעם עונה אחריו, אך אינו יכול לומר שירה באופן עצמאי במילים משלו או ברוח משלו. לפי ר' נחמיה ,לעומת זאת, השירה משותפת למשה ולעם, והעם שראה את הניסים הגדולים על הים מסוגל גם לשאר הרוח של שירה היוצאת ממנו באופן עצמאי.
אמנם ישראל ראו מראות גדולים ועצומים. כפי שמובא למכילתא לבשלח– "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", אבל האם היא נשארה שפחה אחרי כל זה, או שהמראות והחוויה העצומה שעברה הובילו אותה למקום נפשי חדש?
שאלת החרות הפנימית של ישראל ממשיכה ללוות אותנו בפרשות הבאות. ועם זאת, גם לפי שתי השיטות הראשונות, משה משתף אותם כבר מעכשיו. גם אם יחזרו אחריו מילה במילה, או יצטרפו רק בפזמון החוזר – עדיין הם שותפים פעילים בשירה, ואינם עוד צופים פסיביים מן הצד במעשיו של משה.
התבוננות על מושאי ההשוואה שנקטו בהם חכמים, יכולה לתת נקודת מבט נוספת. הדעה הראשונה משווה לקטן האומר את ההלל – הוא יודע לומר את ההלל, אך הקהל צריך לחזור אחריו מילה במילה כדי לצאת ידי חובה בעצמו. לאור זאת, השותפות של העם כאן היא גדולה משחשבנו בהתחלה, והיא המעניקה תוקף ומשמעות לשירה של משה. הדעה השנייה משווה להלל הציבורי. העם החוזר בפזמון מקנה לשירה מעמד של תפילת ציבור. הדעה השלישית משווה לקריאת-שמע, לקבלת עול מלכות שמיים. שם באמת אין אנו מסתפקים בענייה לשליח הציבור, אלא בציבור שגם אם הוא זקוק למישהו שיפתח עבורו את ראשי הפרקים, מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בעצמו, ולא רק באמצעות שליח.
(בשלח תשפ)
