"ודל לא תהדר בריבו" – בדין התורה הראשון שישבתי בחיי פגשתי את הפסוק הזה במלוא עוצמתו. באותו מקרה, היה ויכוח כספי בין אדם עשיר יחסית ובין עני מרוד. לאחר שמיעת הטענות היה ברור לנו, הדיינים-בוררים, שהעשיר צודק במאה אחוזים. גם לאור ההלכה המחייבת את הדיינים להציע פשרה – לא היה מקום לפשרה של ממש, כיוון שלו היינו מציעים אותה היא הייתה פשרה רחוקה מאוד מאוד מן הדין, שכאמור היה במלוא מובן המילה לטובת העשיר. הלב נכמר; הרצון להציע ריכוך כלשהו היה עצום. אולם התורה אסרה (כדי לעמוד על הדרך בה הלכנו לבסוף ייאלץ הקורא הנאמן לקרוא עד הסוף).
מהו השיעור הגדול שקבלתי באותה שעה. שני דברים למדתי. ראשון בהם הוא על הצדק ההלכתי. התורה מחייבת לא לעמוד לצד החזק, ואוסרת זאת בדרכים מרובות, ובעיקר באיסורי שוחד. שוחד הוא הכלי המרכזי שיש בצד החזק להטות את הדין, ועל הדיין מוטל להתרחק מאוד מאוד מן השוחד. כמובן שלצד החזק יש עוצמות נוספות, והתורה מצווה על הדיין "לא תגורו מפני איש" – לא לפחד מבעל עוצמה כלשהי, אלא לכוון את עצמו לדין התורה האמיתי. בד בבד, בפרשת השבוע שלנו, מצווה התורה פעמיים גם על אי-הטיית הדין לטובת החלש. "אין מרחמין בדין". הנטייה האנושית החומלת היא לעמוד לימין החלש, ולתמוך בו במאבקו בבעלי העוצמה. כל זה נכון מאוד ומחויב מאוד כאשר נעשה להם עוול שלא כדין. אולם בשעה שהחלש אינו צודק – התורה מזהירה שלא לנטות לטובתו. בפשטות, התורה מצווה לעמוד לצד הצודק. זה אינו מוסר בעלי העוצמה; זהו אינו מוסר החלשים; זהו אינו כל דבר אחר מאשר צדק.
ומה בדבר החמלה ? מה בדבר התמיכה ? בעניין זה יש להדגיש שני יסודות. ראשית, כאשר חברה מתקיימת בשפה של צדק – הרבה מאוד מהפגיעות בחלשים שבה נמנעות. אמנם – לא כולן, ולא לחינם הזהירו חז"ל מפני חברה שמעמידין בה על דברי תורה, ואמרו כי זו הסיבה לחורבן ירושלים. פעמים רבות צריך ללכת לפנים משורת הדין (כאשר יש סיבה לכך, וזה מה שלא היה במקרה דלעיל), אולם גם "לפנים משורת הדין" מתקיים בשפת הצדק ולא בשפת הרחמים. לו היינו מקפידים על צדק בנגישות למשאבי החברה, בניהולה, בשימוש בנכסיה וכדו' – הרבה מאוד ממצוקות העוולה היו נמנעות. היסוד השני שיש להדגישו הוא ששפת הדין אינה השפה היחידה המשמשת את הבניין החברתי. חברה שאין בה חמלה, רחמים, סולידריות, צדקה, תמיכה וכדו' – היא חברה המביאה עליה את חורבנה. אלה שפות שמתקיימות במקביל לשפת הדין, והן חשובות מאין-כמותן. הרמב"ם לדוגמה הדגיש כי לא מצאנו חברה יהודית במקום כלשהו שאין בה קופה של צדקה, ואין בה רגישות לצרכים של האחר החלש. כל זה נעשה בשפה של חסד ורחמים, במערכת מקבילה למערכת הדין, ולא זו שבאה במקומה. צריך אפוא לדעת לחלק בין עולמות של צדק ובין עולמות של חסד, ולהיזהר מהערבוביה ביניהן. אותו דל, שלא מעדיפים אותו בדין כאשר הוא לא צדק, זכאי לכל שפת החסד והרחמים שהחברה מסוגלת לסייע בעדו, כפי יכולתה.
ומה עשינו באותו מקרה שתואר לעיל ? פסקנו כדין. לטובת העשיר. כפי שההלכה מחייבת. כפי שדין התורה מחייב. הזוכה בדין יצא מרוצה מדינו. המפסיד יצא מוכה, אך מבין. ובערב הלכנו לביתו של העשיר ושאלנו אותו בשפה אחרת – לא בשפת הדין אלא בשפת החמלה – עד כמה הוא יכול למחול. אולי דווקא בשל העובדה שנעשה עימו דין צדק – הוא מחל על הכל.
(משפטים תשעד)
ודל לא תהדר בריבו
השארת תגובה