עו"ד פרופ' אבי וינרוטבהקמת המשכן נאמר (שמות כ"ה, ח' – ט') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו – וכן תעשו". מה פשר המילים "וכן תעשו"? הן הפסוק כבר החל באמירה "ועשו לי". חז"ל במסכת סנהדרין (דף ט"ז עמ' ב') דרשו "וכן תעשו – לדורות". מבאר רש"י: "אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה – בתבנית אלו תעשו אותם". הרמב"ן תמה, כי הרי כלי המקדש ומידותיו לא תאמו לכלי המשכן ולמידותיהם.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר, כי כלי המשכן הם "כלים" והמציאות הרוחנית המשתקפת באמצעותם מכונה "אורות". הכלים מכילים מציאות רוחנית נתונה, וממילא יש להתאים את מידות המשכן וכליו למציאות הרוחנית הקיימת באותו זמן. המציאות הרוחנית משתנה עם חלוף הדורות ולכן חל שינוי במידות ה'כלים' כדי שיתאימו ל'אורות'.
משה רבינו מסר את המידות התואמות לדורו שלו, ועל התאמה זו יש להקפיד בכל דור. אכן, המידות משתנות מדור לדור אבל עקרון ההתאמה נשמר. בכך מיושבת קושיית הרמב"ן, מידות המזבח בימי בית המקדש היו אכן שונות ממידות המזבח במשכן, אך הכלל של "וכן תעשו" לא התייחס למידות, אלא לצורך להתאים את תבנית הכלים למידת האורות של קדושה שזכו בני אותו דור להכיל. עיקרון ההתאמה של הכלים לאורות – זהה בכל הדורות.
שמא תשאל, אם המידות תלויות באורות, צריך היה להיות כי עם ירידת הדורות יקטנו מידות המקדש וכליו. והרי בפועל המקדש בימי שלמה גדול מן המשכן, והמקדש בימי הורדוס גדול עוד יותר?
חז"ל משיבים במסכת סנהדרין (דף ז' עמ' א') כי "כאשר שוררת אהבה עזה בין בני זוג די להם במקום שרוחבו כחודה של חרב, ובהעדר אהבה לא טוב להם גם בשישים אמה. בזמן משה רבינו נאמר (שמות כ"ה, כ"ב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" ומבואר בברייתא, כי הכפורת הייתה בשיעור של טפח בלבד. לעומת זאת, בימי המקדש נאמר (מלכים א', ו', ב') "והבית אשר בנה המלך שלמה לה', ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו", ולא היה די בכך, שהרי נאמר (ישעיה ס"ו, א') "כה אמר ה': השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי?"
הווי אומר כי יש לעיתים יחס הפוך בין תוכן לבין כלי ההכלה שלו. מי שאינו חכם זקוק למבנה גדול ומרשים כדי להתפעל, ואילו החכם מתפעל מיצירה מתוחכמת, קטנת מידות ומרובת איכות.
גדולתו של בית אינה מתבטאת במידותיו אלא בגודל מעשיהם של היושבים בו. הכלים המבטאים אורות – אינם האבנים והיתדות אלא בני האדם הבאים בהיכל.
רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים", שער א' פרק ד' מבהיר כי השאיפה לבניין מקדש היא שאיפה לבניין האדם הפועל בו, ואם אין תוכן רוחני יצוק בהיכל הרי שהוא הרוס וחרב אף בעמדו בתפארתו. בלי אורות – אין עניין בכלים. לכן אמרו חז"ל (איכה רבתי) כי טיטוס טחן קמח טחון, והמקדש שהחריב כבר היה מנותץ קודם לכן מהבחינה הפנימית שלו, כי אורותיו חשכו ותוכנו הורק וממילא היה הכלי נעדר משמעות. בניית המקדש מכוונת אפוא להשרות שכינה באדם ולאלפו בינה להעצים את האורות שהוא עשוי להפיק במעשיו.
זה פשר הציווי "ככל אשר אני מראה אותך… וכן תעשו" – לדורות. "אל תחשבו שתכלית כוונת ה' היא עשיית המקדש החיצוני. דעו שכל תכלית רצון ה' בתבנית המשכן וכל כליו לרמז לכם שממנו תראו "וכן תעשו" – אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו. כולם קדושים, ראויים ומוכנים להשרות שכינה בתוככם ממש".
