הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)לפני למעלה משבוע קרתה מהפכה במדינת ישראל. אני לא מדבר על עזה או איראן, מכירת וויז לגוגל או משהו שקשור לפוליטיקה (אולי כן בעצם). אני מדבר על כך שלראשונה מאז קום המדינה נשים תוכלנה לגשת למבחני רבנות במדינת ישראל ולקבל הכרה בידע התורני שלהן. לאחר כמה חודשים שבהן הרבנות הראשית גררה רגליים, היא נאלצה בסופו של דבר לקבל את הכרעת בג"ץ בעניין, ולאפשר לנשים תלמידות חכמים לגשת למבחני הרבנות.
זה כמובן משמח. סוף סוף יש הכרה בכך שגם נשים שותפות בעולם התורה והן ראויות לתואר רבניות בזכות עצמן ולא רק בזכות נישואיהן לרבנים. מעבר לכך, יש במהלך הזה הזדמנות לפריצת תקרת זכוכית שחסמה את אפשרויות ההעסקה של נשים רבניות. זכינו כיום שנשים רבות מאד לומדות תורה בהעמקה וברצינות במוסדות הכשרה שונים, אך עד כה לא היה להן שום אופק תעסוקתי. מי שרצתה לפתח קריירה בעולם התורה היתה יכולה לכל היותר להיות ר"מית במדרשה. אך מספר המדרשות והמלמדות מוגבל, מה שגרם לכך שלא מעט לומדות מוכשרות נאלצו להפסיק את לימודיהן התורניים כי לא יכלו להתפרנס מכך.
כעת, עם פתיחת מבחני הרבנות לנשים, יש סיכוי שנזכה לראות גם פתיחת משרות רבניות לנשים. חישבו למשל על עורכת חופה. מדוע שרק רבנים יעשו זאת ולא רבניות? למה שראש מדרשה לא תוכל לחתן את התלמידות שלה? הרי תפקיד הרב בטקס הוא רק לערוך או לסדר, בעוד שמי שעושה את הקידושין זה החתן והכלה. אין שום מניעה שגם רבניות יערכו או יסדרו את הקידושין. למה שרבניות לא ייכנסו לתפקיד הזה?
והוא הדין למשרות רבניות מוסדרות. מדוע שרבנית לא תהיה אחראית על הכשרות בעיר או על הרישום לנישואין? מדוע שלא תהווה סמכות תורנית בקהילה, בשכונה, בעיר ואפילו במדינה? אין שום מניעה הלכתית בכך. כעת, עם פתיחת מבחני הרבנות לנשים, אולי נעשה צעד חשוב בדרך לשם.
ועם זאת, השמחה שבמהפכה הזו מגיעה עם כוכבית. מצויין שפתחו לנשים את האפשרות לקבל הסמכה אבל יש עם זה בעיה: הבעיה היא שהמהלך רק מחזק את השליטה של הרבנות בהן.
אני עברתי את מבחני הרבנות הראשית. קיבלתי תעודה סמיכה יורה יורה. אך התעודה שאני גאה בה יותר וסומך עליה יותר היא תעודה הסמיכה שקיבלתי מראש הישיבה שלי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל. כדי לעבור את מבחני הרבנות צריך ללמוד ולדעת הרבה. אבל לא זה מה שהופך אדם לרב. הבחינות הללו לא בודקות את האישיות של האדם, את רוחב הדעת שלו ואפילו לא את כושר הפסיקה שלו. מספיק לדעת לצטט פסקי הלכה מוכרים כדי לעבור אותם, וזה לא אתגר בלתי-עביר.
עיקר הסמיכה לרבנות היה מאז ומתמיד בתוך בית המדרש, לא במבחני לשכה שעורכת רבנות מרכזית. הרב המוכר כתלמיד חכם היה סומך את תלמידיו, שאותם זיהה כבעלי ידע מספק, אישיות מרוממת ויכולת ניתוח הלכתית. אותם תלמידים היו מסתובבים עם כתב הסמיכה הזו בידיהם וכך היו ניגשים להתמודד על משרות רבנות. הסמיכה לא היתה פעולה טכנית, מדעית, תלויית נקודות. היא לא התקבלה באמצעות תשובות ארוכות שכתובות על נייר. היא היתה פעולה חיה של מתן אמון בדמותו של הנסמך לרבנות. בכתב הסמיכה נשבה רוחו של הסומך, לא של פקיד ממשלתי.
גם במדינת ישראל היה צריך להמשיך בכך. צאו וראו, הרי רק מעטים מגדולים התורה כיהנו ברבנות הראשית. מנגד, בעשרות השנים האחרונות תפקידי הרבנות הפכו יותר ויותר לפוליטיים ופקידותיים. הדבר גרם לא פעם לאבסורד שבו ראשי ישיבות גדולים מהציונות הדתית לא הורשו לחתן את תלמידיהם כי לא החזיקו בתעודת הסמכה מהרבנות הראשית. מנגד, עמי ארצות זכו בתפקידי רבנות בכירים בזכות הקשרים שלהם. זהו עולם הפוך, וזו תוצאה של הפוליטיזציה של כלל מערכי ההסמכה והמינויים.
אז יש שמחה גדולה בכך שסוף סוף נשים יכולות להיבחן במבחני רבנות. אבל המהלך הזה בסופו של דבר רק מחזק את שליטתה של הרבנות הראשית, שהפכה מזמן לפוליטית, בכל המערך הזה. במקום מבחני הסכמה, הייתי שמח יותר לראות את הרבנים הראשיים מכריזים שהם מכירים בגדולתן של כמה תלמידות חכמים, ראשות מדרשות, וסומכים על הסמיכה שלהן את התלמידות שלהן. הייתי שמח שהם היו עושים זאת גם ביחס לרבנים.
לא צריך להפעיל מערך בחינות ענף כדי להסמיך רבנים. צריך להחזיר את הסמיכה לרבנות למקום הטבעי שלה. בתוככי בית המדרש.
