הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)התורה מצווה בסוף פרשתנו על קדושת בכורות הבהמה (במדבר יח, יז): "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'".
בניגוד לפטר חמור, אותו מצווה התורה לפדות, ואם לא כן לערפו, הרי שאת בכורות הבהמה הטהורה אין לפדות, אלא חובה לממש את קדושתם. אולם, מכאן עולה השאלה מה יהיה דינם של בכורות הבהמה הטהורה בזמן הזה, שלא בפני המזבח והבית. כך פוסק השו"ע (יורה דעה סימן שו):
"בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות. ונוהג אפילו שלא בזמן הבית, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומצוה להקדישו ולומר: הרי זה קודש, שנאמר: תקדיש לה' אלהיך (דברים טו, יט) ואם לא הקדישו, מתקדש מאליו מרחם".
מקור הלכה זו הוא במשנה האחרונה במסכת שקלים, שנלמדה לאחרונה בדף היומי (שקלים פרק ח, משנה ח): "השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית, אבל מעשר דגן ומעשר בהמה, והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית…". אולם, קדושה זו אינה ברת מימוש, שכן כיום אי אפשר להעלות דבר על המזבח. ואכן, פוסק השולחן ערוך בהמשך דבריו (סעיף ה):
"הבכור בזמן הזה, ישהנו עד שיפול בו מום, ושוחטו על פי מומחה, ואוכלו (בכל מקום), ומאכילו אפילו לעובד כוכבים".
הרי שעד שלא נפסל הבכור במום מלעלות לקרבן, אין היתר לשחטו בזמן הזה.
הלכה זו שימשה סניף להיתר בשאלה מרתקת שנשאל הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל (בעל שו"ת מנחת יצחק) מאת הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל (לפנים ראב"ד העדה החרדית בירושלים). הלה שאל אודות תפילין, המעובדים מעור בהמה גסה, שיש חשש שמא נלקחו מבכור בהמה טהורה, טרם שנפל בו מום. זאת בשל העובדה שהמשחטות שעומדות תחת פיקוח בית הדין של העדה החרדית, לו השתייכו השניים, ושבהן יש השגחה גם על זהירות מבכורות בהמה, אינן מספקות את מלוא הביקוש של עורות לתפילין. הבעיה היא שכאשר נשחטה הבהמה טרם נפל בה מום, הרי זה כשוחט קדשים מחוץ למקומם, והבהמה אסורה בכל תשמיש (נקודה זו אינה מוסכמת להלכה, כפי שמפורש במכתבו של הגרי"י פישר שם). אולם, אין שום דרך לברר האם העור של התפילין הללו אכן נלקח מבהמה בכורה או לא, וגם אם כן שמא נפל בה מום או לא.
פסיקתו הסופית של הגרי"י וייס היא להתיר את התפילין (מנחת יצחק ט, קז), והוא מצרף כמה וכמה ספקות וקולות לטובת היתר זה.
ראשית, מרבית הבהמות בשוק אינן בכורות, ומכאן צד גדול להתיר, שהרי מי אמר שדווקא בהמה זו היא הבכורה. אולם, נוסף על כך, הוא לומד שהאיסור על הנאה מבכור שנשחט בחוץ הוא רק למי ששחט, אך לא על אחרים, ולכן, מאחר שלא השוחטים הם המעבדים את העורות לתפילין, וודאי שלא הם המניחים את התפילין, יש כאן מקום נוסף להתיר.
התלבטות נוספת שעולה לדיון בין השניים היא שאלת צרימת אוזני הבהמות המקובלת בזמן הזה, כאמצעי שהמדינה מחייבת לטובת מעקב אחר בריאות הבהמות ומספרן. לפי הרב פישר צרימת האוזן פוסלת את הבהמות במום, ולכן ממילא הותרו כל הבהמות לשחיטה. אולם, הרב וייס לא מקבל היתר זה, בשל סוגיית הגמרא בבכורות לה, ב, משם עולה כי שיעור המום הפוסל הוא כשבעה מילימטרים על שבעה מילימטרים, ואילו צרימת האוזן המקובלת היום קטנה מזה. אשר על כן אין להסתמך על צרימת האוזן המחוייבת לפי חוקי המדינה.
מכל מקום, המסקנה הסופית היא לקולא, ויש על מי לסמוך גם ביחס לתפילין אלו. תפילתנו היא שבקרוב לא נוכל לסמוך על היתר זה, שכן יעלו הכהנים את הבכורות השייכים להם בדין לבית המקדש בירושלים, ויקיימו בהם את מצוות ה', לקדשם ולהעלותם על מזבחו.
תשס"ו
