פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)גילויי הסולידריות שנתגלו במלחמה האחרונה חיממו את הלב. אכן, הייתה זו שעת חסד, אך שעה קצרה למדי. אך נדמו רעמי הקטיושות וכבר שבנו למחלוקות הישנות. שמאל-ימין-שמאל. דתיים-חילונים. אשכנזים-מזרחים. עולים-ותיקים. רמת אביב ג' נגד בית אל ב'. יושבי בתי הקפה של תל אביב מול חלוצי צפון השומרון.
שסעים אלה מכרסמים לא רק בחוסנה החברתי של מדינת ישראל אלא נותנים את אותותיהם גם בשחיקה באופייה היהודי. ככל שעוברות השנים, הופכים תורת ישראל ומקורותיה לארץ בלתי נודעת עבור רוב תושבי מדינת ישראל. הזרות והניכור של הציבור שאינו משתייך למחנה "אנ"ש"-אנשי שלומנו היו לעובדה קיימת. כביכול, תורת ישראל מסורה רק לחלק אחד של האומה, וכמעט באופן אוטומטי מורחקים מעליה כל השאר. מלבד האשמת ה'אחר' בבורות, בחוסר רצון להכיר את מורשתו, בבריחה מכל סממן יהודי, עלינו לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו מהי תרומתנו למצב דברים זה, וימי חודש אלול, ימים של חשבון נפש, הם הזדמנות מצוינת לעריכת בדיקה זו. כדי לגלות את שורשיה, לא צריך ועדת חקירה. אפילו לא שלוש ועדות בדיקה ממשלתיות. גם משאל קטן יספיק.
אנו מדברים גבוהה-גבוהה על "אהבת ישראל", פינו נוטף דאגה ל"כלל ישראל" ולעתידו, אך לעתים שוכחים את "ר' ישראל". בשעה שילדינו הולכים לבית הספר אנו דואגים ומבטיחים שחס וחלילה לא ילמד עם בנו של השכן, "שמא ילמד ממעשיו הרעים". אנו מקימים יישובים נפרדים, ודואגים להציב בשעריהן "ועדות קבלה" למניעת מסתננים לא רצויים, בונים תנועת נוער (ואולי, מדויק יותר, שלוש תנועות) מפוארת, מתפארים באיכות החיים של השכונות שלנו, על טהרת הקודש. אחרי הכל, לא צריך להגזים. "גם לאהבת ישראל יש גבול".
כנגד מציאות קשה זו יוצא אחד הפסוקים שבפרשתנו. בתום פרשת הברכות והקללות, כאשר בני ישראל נמצאים ממש על ספה של ארץ ישראל, טורח משה רבנו להבהיר להם ערב כניסתם: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם" (דברים כט, א). בשגרת הלשון והקריאה, איננו נותנים דעתנו למילה קטנה שנחבאת בין הכלים, בת שתי אותיות בלבד: "כל ישראל". אכן, במדרש (דברים רבה ז) ניתנה לו שימת לב מיוחדת: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: מנין אתה אומר, אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד, לא הייתה השכינה נגלית עליהן? דכתיב (שמות יט) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני".
ושמא נחשוב שמדובר בתיאוריה בלבד, ממשיך המדרש ומביא: "מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול. וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש, היה אומר: ראו אם נתכנסו כל הקהל. ומהיכן אתה למד? ממתן תורה, מנין שנאמר (דברים ד): "באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי". כך גם בסמוך, מדגיש משה רבנו: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך". מן הסתם, חוטב העצים לא הריח משהו. גם בגדיו של שואב המים לא היו בדיוק האופנה המקובלת בקרב האליטה, וילדיהם דיברו בשפה קצת שונה. למרות זאת, משה רבנו ורבנו הקדוש אינם מתחילים בשיעור לפני שבדקו שכולם, אבל כו-לם, אכן הגיעו. הם דואגים להכניס את כולם בברית. יחד. לא כתות כתות אלא כולם כאחד.
כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן התיאוריה קלה הרבה יותר מאשר הביצוע. אך המטרה מוגדרת, והמשימה ברורה. וגם אם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו רשאים להיבטל הימנה.
תשס"ו
