נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, לאחר שהוקם המשכן, הגיעה השעה להיערך לקראת המסע אל ארץ ישראל. ההיערכות לא הייתה טכנית בלבד; היא דרשה סדר פנימי: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". רש"י מסביר כי לכל שבט היה "סימן זיהוי" – מפה צבועה שהתנופפה על דגלו, ייחודית בצבעה ובמהותה. הדגל לא היה רק פריט ויזואלי; הוא ייצג את החזון, הגוון המיוחד והייעוד הספציפי של כל קבוצה בתוך המארג הלאומי. לאחר שגובשה הזהות המשותפת במעמד הר סיני, הגיע הזמן לתת ביטוי לשונות: להתחלק לשבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. אולם החלוקה לשבטים טמנה בחובה סכנה מובנית. תחושת הנינוחות שבתוך "המחנה המוכר" עלולה להפוך לבדלנות ולהסתגרות, עד כדי פגיעה ברקמת האחדות. כדי למנוע זאת, נזקק העם למוקד משיכה משותף שיאחד סביבו את כל השבטים. המשכן, שהוקם מתרומותיהם של כלל ישראל ללא הבחנה שבטית, נבחר להיות המרכז המאחד. הרש"ר הירש מדייק זאת משני שמותיו של המשכן:
"המשכן קרוי 'משכן העדות' – המקום בו שוכנת העדות לעצמה; אך ביחס לעם הוא קרוי 'אוהל מועד – מלשון יעד והתוועדות. הוא מרכז הייעוד המשותף המאחד את כולם כאחד."
המשכן הוא הנקודה שבה נמחקים הגבולות בין השבטים והופכים למהות אחת. תפקידו של המשכן כמאחד של כלל ישראל דומה להפליא לתפקידה של ירושלים. ירושלים, בדומה למשכן, היא העיר שלא נחלקה לשבטים. היא נקודת החיבור הנצחית של כל חלקי העם על כל גווניהם. כדברי רבי יהושע בן לוי (תלמוד ירושלמי, חגיגה ג, ו): "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". כוונתו של רבי יהושע בן לוי הייתה ליצור גשר בין הקבוצות השונות בעם – בין ה"חברים" המקפידים על טהרה לבין "עמי הארץ". ירושלים השעתה את המחיצות המעמדיות והדתיות הללו. רבי יהושע בן לוי רצה למנוע מציאות שבה כל קבוצה פועלת לפי העולה על רוחה, ובלשונו של רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו". לכן נקבע שבירושלים – כולם חברים.
סוד זה של אחדות ירושלמית הודגש בדברי הרב משה צבי נריה זצ"ל, ביחס למלחמת ששת הימים, כשהשיב על השאלה מדוע לא נכבשה העיר כבר בשנת תש"ח:
"הסוד של ירושלים הוא אחדות. זו הסיבה לכיבוש ירושלים דווקא בששת הימים …. אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו 'שניים אוחזין' בירושלים, וכל אחד היה אומר 'כולה שלי'. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון … ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים, היא ניתנה לעם ישראל כולו… ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, רק עתה כשכולנו מאוחדים, … זכינו למאורע הגדול…"
גם בימינו, החברה הישראלית רוויה ב"דגלים" ובשבטים. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחנו היא הנטייה של כל שבט להתבצר במחנהו תוך התעלמות מוחלטת מהשבט השכן. כאשר הקשרים בין חלקי העם מתרופפים, אנו מאבדים את מבנה המחנה החונה סביב מרכז רוחני ורעיוני משותף.
ירושלים של היום מקפלת בתוכה את כלל מרכיבי הזהות שלנו שצריכים לחיות במשותף. זאת ועוד, בתוכה גם מוסדות הריבונות והמדינה – הכנסת, הממשלה ומערכות המשפט. יום ירושלים הוא השעה לחזק את ההכרה כי כל אלו הם "אוהל מועד" שלנו.
השמירה על כבודם ומעמדם של מוסדות המדינה היא תנאי למניעת מצב של "איש את רעהו חיים בלעו". רק מתוך כבוד לדגלים השונים ומחויבות מוחלטת למרכז המאחד, נשמור על ירושלים כעיר שעושה את כל ישראל.
