פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
קיתונות הבוז והלעג, החירוף והגידוף, שנשפכת בשנים האחרונות על מנהיגים, שופטים ואנשי ציבור – צריכה לעורר דאגה בקרב כל מי שערכיה של תורת ישראל יקרים לליבו.
אכן, לא מדובר בתופעה חדשה, אבל דומה שככל שחולף הזמן היא מתגברת ומתעצמת. גבולות חדשים נפרצים חדשות לבקרים, והקו האדום של אתמול כבר נחצה היום. גילויי האלימות שפושים בחברה הישראלית, אלימות פיזית ומילולית כאחד, אינם נותרים רק בכבישים ובבתי החולים, בבתי המלון או במוסדות החינוך. רידוד השיח הציבורי, ואמצעי התקשורת החדשים, יוצרים כר נוח לשיסוי והסתה, ו'מתירים'-מאפשרים לאדם לנאץ, לחרף ולגדף בעילום שם, בלי שייתן דין וחשבון על מעשיו.
אכן, לצד הברכות, היו גם הקללות חלק בלתי נפרד מדברי ימות עולם. כבר משחר ההיסטוריה, אנו פוגשים במקללים למיניהם, הפותחים את חרצובות לשונם ומבקשים להמיט קללה, בושה וקלון על אחרים.
בלעם, "המקלל הלאומי", נשכר כמקלל מקצועי ורב מוניטין לקלל את ישראל. ה'מקלל' האנונימי (ויקרא כד), הוא דוגמא נוספת. אפשר ולא נאמין למראה עינינו, אך כמו נכתבו הדברים בימינו, לדעת חז"ל קללתו באה בשל ריב על… 'מקום חניה'. מכיוון שלא נאמר מהיכן 'יצא' ("ויצא בן האישה הישראלית"), פירשו חכמים שיצא מבית דינו של משה רבנו: לאחר שביקש לטעת את אוהלו בתוך מחנה דן, סירבו בני השבט לתת לו חניה שם. וכיוון שיצא חייב בדין, החל מגדף ומקלל את השם.
ברובד ההלכתי והמשפטי, נאמרו בתורה לא פחות משלושה איסורי לא תעשה שונים המנויים במניין המצוות: איסור כללי לקלל ולנאץ את ה' (ובלשון סגי נהור: ברכת השם); איסור לקלל 'חרש', שמדגיש את העיקרון ולפיו אפילו אין המקולל שומע קללתו, ולכאורה אינו נפגע הימנה, הקללה בזויה כשלעצמה. מוסף עליהם איסור מיוחד לקלל דיין ו'נשיא' בעמך ("א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" – שמות כב), שכן בקללתם מבזה המקלל לא רק את האיש הספציפי שאליו מכוונת קללתו, אלא מבזה את הממלכה והמוסד שאליו הם משתייכים.
צא ולמד מה רבה פגיעתה הרעה של קללה. עד כדי כך פגעה קללת שמעי בן גרא בדוד המלך, שברגעיו האחרונים, בצוואה שמסר לשלמה בנו על ערש דווי, הוא מצווהו: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם… וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ… וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".
גם בספרות השו"ת נשתמרו הדים רבים לתופעות פסולות של קללת אנשי ציבור, העלבתם וביזויים. דוגמא לכך מצויה בשו"ת הראנ"ח – החכם באשי, רבי אליהו בן חיים (טורקיה, המאה הט"ז) שמתאר ריב עוצמתי שנתגלע בין אחד הנישומים לבין גובה המס מצד הקהל. אגב תביעת הממונה הנישום כי הנישום ישלם את המס שנתחייב בו, כינהו הלה "שוטה בן שוטה" ולעז עליו שהוא מועל בכספי הציבור. הממונה, מצדו, לא נותר חייב, ביזה את הנישום בפרהסיה וכמובן עשה שימוש גם בגנות הוריו. הד לעוצמת התופעה ניתן למצוא בכך שלצד איסור התורה היה בקהילה גם "חרם קדום" שלא יבזה איש את רעהו בפומבי.
בתשובתו, מדגיש הראנ"ח את חומרתו של איסור המקלל ומבזה איש ציבור, ומוסיף שאפילו מחל אותו אדם על הפגיעה שפגעו בו, אין מחילתו מחילה מכיוון שלא מדובר רק בעלבונו האישי אלא ביזויו הוא כביזוי הציבור כולו שאותו הוא מייצג.
קצרם של דברים: לצד הדגשת חשיבות חירות הביטוי וחופש המחאה, למדונו חכמים שחופש ביטוי אין פירושו חופש שיסוי, וגם למחאה – ובעיקר לסגנונה ולתוכנה – יש להציב גבולות. ביטוי לכך ניתן גם בייחוד פרק שלם בטור וב'שולחן ערוך' (חושן משפט סימן כז) לאיסור הקללה. ולא לחינם נתקבע במסורת ישראל הנוהג שאפילו קללת שמים, "פרשת הקללות" הקשה שבתורה (בפרשיות בחוקותיי וכי תבוא) נקראת תמיד בלחש ולא בקול רם.
(בלק תשפ"א)
