פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברוב בתי הכנסת אמירת הקדושה נראית כך: שליח הציבור מסיים את ברכת מחיה המתים בתפילת העמידה, ואז הציבור מתחיל לומר את פסוקי הקדושה – נקדישך (או נקדש) וכו', קדוש וכו', ברוך וכו', ימלוך וכו', כאשר החזן חוזר אחרי כל חלק וחלק. לעניות דעתי, לא כך צריכים הדברים להיעשות.
קדושה היא אחת מהתפילות שיש לאומרן בציבור. במהותה, וכפשוטה, תפילה בציבור היא תפילה שנאמרת על ידי הציבור לא כפרטים אלא כגוף אורגני אחד. וכיצד הדבר נעשה? האזינו לקולו של הרמב"ם (הלכות תפילה ח, ד): "וכיצד היא תפלת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים."
אנו, שיודעים כבר לקרוא מתוך סידורים, אומרים את כל התפילה בעצמנו ופחות נזקקים לחזן. אבל הרמב"ם מלמד אותנו שלא כך היא תפילת הציבור. תפילה בציבור נעשה על ידי אינטראקציה, שיתוף פעולה, בין שליח הציבור ובין הציבור. שליח הציבור אומר את התפילה בקול רם (כפי שנהוג עד היום בעדות המזרח) והקהל מאזין, מתכוון לצאת ידי חובה, ועונה אמן בשעת הצורך. כך, מתוך דיאלוג בין שליח הציבור והציבור, הופכת התפילה מתפילת היחיד לתפילת הציבור. הציבור כולו נעשה שותף יחד בתפילה אחת, לא בעשרות תפילות של יחידים שהזדמנו יחד לבית הכנסת. חזרת הש"ץ מבטאת היום את הממד הציבור הזה.
אם תתבוננו בדברים, תיווכחו שכך אמנם אנו עושים בכל הטקסים שמצריכים ציבור. קריאת התורה נעשית על ידי בעל קורא אחד, כשהקהל מאזין לקריאתו. ברכת כהנים נאמרת על ידי הכהנים, כאשר שליח הציבור מקריא להם את הברכה והקהל מאזין ועונה אמן. גם הקדיש נאמר אך ורק על ידי אומרי הקדיש (במקור זה אמור להיות אדם אחד בלבד, אבל זה לרשימה אחרת), כאשר הקהל מאזין, עונה אמן ומצטרף לאמירת "יהא שמה רבא" יחד. כלל הטקסים הללו נעשים מכוח שיתוף הפעולה בין שליחי הציבור ובין הציבור.
ומה עם הקדושה? גם כאן, לענ"ד, מלכתחילה, היה צריך לומר את הקדושה באמצעות דיאלוג בין שליח הציבור לציבור. את הפסוק הראשון של הקדושה, למשל, הציבור לא אמור לומר בכלל. המילים "נקדישך ונעריצך" או "נקדש את שמך בעולם", אינן הקדושה עצמה אלא הזמנה לה. על כן מי שאמור לומר אותן הוא שליח הציבור לבדו, בדומה למזמן בברכת המזון שמזמין לבדו את כלל הסועדים לברך יחד. ואמנם כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים קכה, א):
"אין הצבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש."
אך כיום אין זה קורה. התפשט מנהג שכל הציבור אומר גם את החלק הזה שבקדושה. האחרונים מזכירים מנהג זה ומייחסים אותו לאר"י, אבל לפי הבנתי, אפילו למנהג זה הציבור אמור לומר את החלק הפותח של הקדושה יחד עם שליח הציבור אבל לא לפניו (ראו משנה ברורה שם, ובביאור הלכה). אמנם, מפסקי הלכה מאוחרים נראה שאפשר לקבל את המציאות שבה הקהל אומר זאת לפני החזן, אבל לדעתי צריך לחזור לדרך הישרה (כפי שהורה הגר"א), שרק שליח הציבור אומר את ההזמנה לקדושה..
הדבר נכון גם להמשך הקדושה. המילים "קדוש, קדוש, קדוש" הן לב הקדושה ואותן תקנו חכמים לומר יחד כציבור. לכן, מלכתחילה, שליח הציבור צריך לומר אותן בקול יחד עם הציבור. כולם כאחד צריכים לומר אותן, כשקולו של החזן מתגבר על שאר הקולות, כדי שיחיד שנמצא בחלק אחר בתפילה ולא יכול לענות, יוכל לשומעו. יש דעות באחרונים שמאפשרות לחזן לחזור על מילות הקדושה גם לאחר מכן, אבל מדוע לא לעשות את הדבר הנכון מלכתחילה?
הלאה. את המילים "לעומתם משבחים ואומרים" או "ברוך יאמרו", צריך שליח הציבור לומר בקול לבדו, שכן שוב – זה חלק מההנחיה שלו. הציבור לא אמור לומר את המילים הללו כלל. וכך בהמשך, כל הציבור, כולל החזן, צריכים לומר יחד בקול "ברוך כבוד ה' ממקומו", ואילו רק שליח הציבור אומר "ובדברי קדשך כתוב לאמר". ושוב כולם יחד אומרים את החלק החותם את הקדושה: "ימלוך ה' לעולם" וגו'.
אגב, הדבר נכון גם בתפילת השבת, שבה יש במקומות שונים תוספת לקדושה. גם שם הציבור צריך לומר רק את פסוקי הקדושה עצמם, ואילו שליח הציבור יאמר לבדו את קטעי הקישור הארוכים יותר. אין צורך שהציבור יאמר את קטעי הקישור והחזן יחזור עליהם ואז ישיר אותם שוב עם הציבור.
בדרך זו הקדושה תיאמר בדרך של ציבור ולא של יחידים. אני מחכה למצוא מקום תפילה שעושה זאת כך.
