פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
את טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות האחרון, כנראה שלא אשכח. לא בגלל הפוליטיקאים או מדליקי המשואות, אלא בגלל פריים אחד, שבו במאי הטקס מיקד את המצלמות באדם שנראה כמו רב, עונד משקפי שמש ולבוש בבגדי הראשון לציון. לא הבנתי מי זה. הרי רק שלושה רבנים (כעת עם היבחרו של רב ראשי לתל אביב, נוסף עוד אחד) לובשים את הלבוש הזה, והאדם שבתמונה הוא לא אחד מהם. אז מה הוא עושה שם ולמה מצלמים אותו?
ובכן, תכירו – אייל ציונוב. סליחה, הרב אייל ציונוב. כוכב רשת, שטוען שהוא תלמיד של צדיקים ששלחו אותו לכל מיני מקומות שרבנים לא נוטים להסתובב בהם, כמו למשל – טקס המשואות. מקום אחר: מועדון השלוותה בתל אביב. הוא לא טוען שהוא רב ראשי, אבל בהחלט הוא טוען שיש לו שליחות רוחנית בעולם לקדם שלום. תחפשו ביוטיוב ותראו סרטונים שלו. זה נהדר. אז למה הבמאי התמקד בו? כי הוא חשב שהוא באמת איזה רב ראשי. היו נוכחים בטקס שאף ניגשו אליו לקבל ברכה.
הסערה שהוא חולל הזכירה לי מערכון קצר של ג'רי סיינפלד שאני מאוד אוהב בשם we cheer for clothes (אנחנו מעודדים בגדים). בלשון חדה, סיינפלד מראה עד כמה זה מגוחך לשמור אמונים לקבוצות ספורט למיניהן. הרי יכול להיות שחקן אחד בקבוצה שהאוהדים מאוד יאהבו. אך אם אותו שחקן יעבור מתישהו לקבוצה אחרת, כולם פתאום ישרקו לו בוז. איך זה קורה, תוהה סיינפלד, והרי זה אותו אדם רק עם בגדים שונים? מכאן ש"אתם בעצם מעודדים את הבגדים", אומר סיינפלד לקול צחוקו של הקהל. "כלומר אתם עומדים, מריעים וצועקים שהבגדים שלכם יגברו על בגדים מעיר אחרת".
זה בדיוק מה שקרה בטקס המשואות. לא ציונוב זכה לתשומת לב, אלא הבגדים שלו. אנשים באו לקבל ברכה מהבגדים, לא ממנו. הבמאי רצה את הגלימה, לא אותו. אגב, בריאיון שנערך לאחר מכן, הוא הודה שאת הגלימה קנו לו בפורים. הוא בעצמו הודה שהיא רק תחפושת. אירוניה שמודעת לעצמה.
זוהי תזכורת טובה לזיוף שאינו מדלג על אף אחד, כולל בעולם הרבני. אם זה לא בגדים, זה תארים. אני עומד לא פעם נדהם אל מול מסכתות שלמות של תארים שחסידים נוטים להדביק לרבניהם. מורנו הרב, המקובל האלוקי, רבי פלוני. הגדול הגדול, שר התורה, הרב רבי אלמוני. בדיחה ליטאית נפוצה גורסת שכלל הוא שככל שמדביקים לאדם יותר תארים, כך כנראה הוא עצמו יודע פחות.
אנשי אמת לא זקוקים לתארים מלאכותיים. "גדול מרבן שמו", הגדירו זאת הראשונים. למשה רבנו לא קראו הגאון הגדול משה. אהרון היה כהן, ולא מורנו הרב רבי אהרון. דוד היה דוד, ושלמה – שלמה. ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכן שאר הנביאים נקראו בשמם הפרטי. הם לא צריכים יותר מכך. דבריהם הם כבודם.
במשנה ובתלמוד אנו מוצאים את הכינוי רב או רבי, אבל לא יותר מזה. כי לא צריך. כי דברי החכמים הם דברי טעם, ובכך טמונה גדולתם. הם לא זקוקים לכינויים שיחזקו אותם. אין זה עניין של צניעות אלא עניין של מהות.
הרב יונתן זקס מתאר כיצד השתתף פעם יחד עם הרב שטיינזלץ בכנס מנהיגי דתות בינלאומי, והוא שם לב לתופעה מרתקת: מנהיגי היהדות היו נבדלים מכל שאר מנהיגי הדתות בכך שהם לא לבשו מדים ייצוגיים. הם היחידים שלבשו חליפות כמו כל אדם רגיל שמכבד את עצמו. המסר שטמון כאן חשוב: התורה שייכת לכל אדם, וכולנו מחויבים בידיעתה. מי שנחשב יותר הוא מי שלמד יותר, לא מי שנולד למשפחה מסוימת. המעלה טמונה בידע, לא בקישוטים שמסביב.
אז נכון, איננו חיים בעולם אוטופי. אנו זקוקים עדיין לתארים כדי להבחין בין חסיד לעם הארץ, וגם זקוקים לעיתים ללבוש מיוחד. ואחר כל זאת, צריך להיזהר מאוד שלא נגיע למצב שבו אנו מעודדים בגדים. לא צריך שום תואר מעבר לכינוי רב. לא גאון ולא אלוקי ולא שר תורה. לא צריך מיתוגים כמו ינוקא או רנטגן. וכמובן לא צריך תחפושות של גלימות או ברטים. אם יש מסורת לבוש של רב ראשי – יאחזו בה. אבל אין להוסיף על כך.
התורה הוא תורת אמת והיא לא סובלת זיופים. על כך נאמר בתלמוד (מועד קטן טז, ע"ב) "כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". לעומת זאת, מי שמתקשקש יותר מדי עם בגדים ותארים – סופו שיגלו עד כמה הוא ריק מבפנים.
