ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)הפעם הראשונה שבה חגגתי את יום ירושלים הייתה כשהייתי בת 15. הכותל שוחרר אמנם 17 שנה קודם לכן, וכילדה, בביקורי טרום עלייה לישראל, הייתי שם לא פעם.
אבל בתהלוכה ההיא שהחלה לפנות בוקר, כבר ראיתי והרגשתי את ירושלים מזווית אחרת, אולי אפילו ביקורתית. בשנות ה-80 קבוצה של בנות מהאולפנה יצאנו לריקודגלים, שרק שנים אחר כך הבנתי שהיה מצעד עם קונוטציות פוליטיות. בחולצות לבנות וחצאיות ג'ינס ארוכות, אחזנו בדגלי ישראל וצעדנו לאורך כל רחוב יפו עד לכותל המערבי.
הזיכרון הזה אמנם עמום אצלי, בכל זאת עברו יותר מ-40 שנים, אבל התמונה שחקוקה לי בראש היא דווקא של הזנחה, לכלוך, ריחות לא נעימים, ושאלה שנתלתה באוויר ואף אחת מאיתנו לא העזה לשאול מפאת הידיעה שאת ירושלים צריך לכבד: האם ככה נראה מקום קדוש? האווירה החגיגית דאז לא דחקה את אי הנוחות מהמראות וממהמורות הדרך.
הקונוטציות הפוליטיות כנראה התעצמו עם השנים. אעדיף לא להסתבך, רק אומר שלא חייבים אותן. ירושלים צריכה לאחד ולא לפלג.
המיקוד שלי הוא בחוויה, בתחושה, באווירה שמתנפלת על כל מי שמגיע לבירה בכלל ולאזור העיר העתיקה והכותל בפרט. פני השטח השתנו דרמטית. הרחובות יפים, מתוקנים ונקיים, הרכבת הקלה הנמיכה את עוצמת הרעש, להתהלך בין מאות ואלפי האנשים הגודשים את העיר אפילו בסתם יום של חול, מבנים חדשים שצמחו לצד מבנים אחרים רוויי היסטוריה, יוצרים תחושה של "משהו גדול". חגיגיות שאינה תלויה ביום מסוים.
ולא, אני לא מתעלמת מבעיות ותקלות שעדיין דורשות טיפול. יש סרבול, אני מניחה שלתושבי העיר יש לא מעט תלונות. לא אבקש מבט רומנטי ונאיבי, אבל עם יד על הלב, האם ה"וייב" המיוחד שתיארתי כאן הוא בעיניי בלבד?
לא מזמן הלכתי עם חברה להתפלל בכותל. באותו יום הייתה השְׁבּעה להנדסה הקרבית. מאות, אולי אלפי אנשים ונשים מילאו את הרחבה בתמונה מונוכרומטית של חאקי, כחול ולבן. הסתכלתי על החיילים היפים, על המשפחות שליוו אותם, על שלל המתפללות והמתפללים שלא היו קשורים לטקס, שכמוני באו "סתם", רק לשהות קרוב, להתגעגע למשהו הגדול הזה שאף אחד מאיתנו לא יודע להגדיר בדיוק, שלאף אחד מאיתנו אין את הכלים להסביר.
האם הגזמתי? אני מניחה שבבוא העת נדע.
