ירושלים שלי: בין אבן לחלום, בין געגוע למימוש

יש ערים יפות בעולם. יש ערים מרתקות, עתיקות, רועשות או שלוות. אבל ירושלים איננה רק עיר. ירושלים היא רגש. היא שכבה פנימית של זהות, זיכרון וגעגוע. נדמה שכל אדם נושא בתוכו ירושלים פרטית משלו – ירושלים של תפילה, של ילדות, של כאב, של תקווה או של חלום.

וכך כתב נתן יונתן:

"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים

שהוא אולם, אולם לה חלומות"…

אולי משום כך ירושלים מצליחה לגעת גם במי שאינם גרים בה. איני גרה בירושלים, והיא חיה בי תמיד. יש ערים שאוהבים לגור בהן, ויש ערים שאוהבים בנשמה. ירושלים עבורי היא עיר שנושמים גם מרחוק. די במראה אבן ירושלמית, בצליל פעמונים, בשיר ישן על הכותל או בריח הלחם בשוק מחנה יהודה – כדי לעורר בי התרגשות שקשה להסביר.

יום ירושלים, השנה לציון 59 שנים לשחרור העיר, הוא הזדמנות לעצור ולשאול מהי ירושלים עבורנו היום. לא רק כעיר בירה, לא רק כאתר היסטורי או מוקד פוליטי, אלא כמקום בנפש.

יהודה עמיחי כתב בכאב ובפיכחון:

"למה ירושלים תמיד שתיים,

של מעלה ושל מטה…"

ואכן, ירושלים היא עיר של ניגודים. קדושה וחולין. תפילה וצפירות. שוק ססגוני לצד סמטאות דוממות. עבר והווה. מזרח ומערב. עיר שבה כל אבן נושאת סיפור, וכל אדם נושא עליה משמעות אחרת.

גם לאה גולדברג היטיבה לתאר את המתח הזה:

"בצעי את לחמך לשניים ירושלים של מטה ומעלה…"

ירושלים היא בו-זמנית שמיים ואדמה. היא עיר שמרימה את הראש אל הנשגב, אך גם דורשת להתמודד עם המציאות. אולי משום כך היא אינה מושלמת – והיא דווקא אנושית כל כך.

עולי אתיופיה, למשל, חלמו במשך דורות להגיע לירושלים. הם עזבו הכל, עברו דרך סודן, סבלו רעב, מחלות, השפלות ומוות, כדי להגשים את הכמיהה לציון. כאשר הגיעו סוף-סוף, גילו שירושלים איננה עיר של זהב טהור, ובית המקדש אינו עומד על תילו. המציאות הייתה מורכבת יותר מן החלום. ובכל זאת, ירושלים של היום אינה שבר החלום אלא מימושו. עצם היכולת ללכת ברחובותיה, להתפלל בכותל, לדבר עברית חופשית בארץ ישראל, היא נס שדורות רק חלמו עליו.

ירושלים נוכחת גם בספרות הישראלית כמקום חי ופועם. שפרה הורן מתארת את יחסיה המורכבים עם העיר:

"כסרטן-נזיר הלכוד בקונכייה שבחר לו למשכן ארעי, אני נושאת עמי את העיר ירושלים…"

איזו הגדרה מדויקת לעיר הזאת – עיר שנושאים אותה גם כשבורחים ממנה. ירושלים היא לעיתים כובד, לעיתים כמיהה, לעיתים געגוע. היא אינה מניחה לאדם להישאר אדיש.

גם חיים באר מתאר כיצד אפילו פסלי האריות הירושלמיים עטופים מסתורין, ויכוחים וסיפורים. בירושלים אפילו האבן איננה רק אבן. לכל סמטה יש אגדה, לכל שער יש זיכרון, ולכל שכונה שכבות של דורות. אולי משום כך ירושלים היא עיר שמדברת בכל החושים. לא רק רואים אותה – מריחים אותה, שומעים אותה, נוגעים בה.

ליאור אנגלמן כותב:

"הוא שאל את אבא שלו איך צומחים השיחים הירוקים מבין אבני הכותל…

אבא שלו אמר שהם שותים את הדמעות שנצברו בין האבנים…"

איזו תמונה ירושלמית עמוקה. עיר שבה אפילו הצמחים ניזונים מתפילות וגעגועים.

ובהמשך הוא מוסיף: "ריח אבני הכותל בלול בגלות וגאולה, בצער ושמחה…"

ואכן, ירושלים היא ריח של דורות. היא נושאת בתוכה גם חורבן וגם תקווה. גם דמעות וגם לידה מחודשת. אולי משום כך היא מצליחה לרגש שוב ושוב גם אנשים שכבר ביקרו בה אינספור פעמים.

דווקא במדינה רוויית מלחמות ופצעים, מעניין לגלות כי "שיר לשלום" נבחר לאחד השירים האהובים ביותר בישראל בשנתה ה-78של המדינה. בתוך מציאות של מאבקים, הציבור הישראלי עדיין כמה לשלום, לרוך ולחיים משותפים. אולי זהו אחד המסרים הגדולים של ירושלים: לא רק עיר של מלחמות עבר, אלא גם שאיפה לעתיד אחר.

המשורר שאול טשרניחובסקי כתב:

"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד  הא לך הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות…"

המילים הללו מהדהדות במיוחד בירושלים, עיר שספגה קורבנות כה רבים לאורך הדורות. בכל אבן בה טמונים סיפורי לוחמים, חולמים ובוני הארץ. יום ירושלים איננו רק חג של ניצחון צבאי. הוא גם יום של זיכרון ואחריות – לשמור על העיר הזאת לא רק מאויבים מבחוץ, אלא גם מפילוג ושנאת חינם מבפנים.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ כתב כי ירושלים איננה עוד עיר אחת במדינת ישראל, אלא "דמות פנימית של ארץ ישראל". ואכן, ירושלים גדולה הרבה מעבר לגבולותיה הגיאוגרפיים. היא רעיון. היא לב פועם של זיכרון יהודי בן אלפי שנים.

אולי משום כך יום ירושלים אינו באמת זקוק רק לדגלים ולטקסים. הוא זקוק לשירי ירושלים, לסיפורי ירושלים, לטיול בסמטאותיה, למפגש עם אנשיה. הוא זקוק להיכרות מחודשת עם העיר כפי שהיא – וכפי שהיא חיה בדמיון ובאגדה.

ובסופו של דבר, נדמה שכולנו שבים אל מילותיו של נתן יונתן:

"כשיבוא בסוף יחף וקר אלייך,

ימתקו האור והאבק".

כי ירושלים היא בדיוק זה – אור ואבק. קודש וחול. כאב ותקווה. עיר שאינה דומה לשום מקום אחר בעולם. עיר שאפשר לא לגור בה – ובכל זאת לאהוב אותה כל החיים.