מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)היום לפני 58 שנים, 19 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת ששת הימים. שלוש מדינות ערב, שכנותינו מצרים סוריה וירדן, קירבו את צבאן לגבולותינו במגמת תקיפה. זו לראשונה מאז מלחמת השחרור, השתררה אווירה של דכדוך על פני החברה הישראלית, ותחושת פחד קיומי אפפה אותה. אבא אבן, שר החוץ, הגדיר אז את גבולות המדינה כגבולות אושוויץ. לישראל לא נותרה ברירה אלא לפתוח במלחמה, ואמנם בשלוש השעות הראשונות של המלחמה היכה חיל האוויר הישראלי את חילות האוויר של מצרים וסוריה שוק על ירך, כשמטוסיהן לא מצליחים אפילו להמריא לאוויר. בכך הוכרעה למעשה המלחמה, ובתוך שישה ימים כבש צה"ל את חצי האי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן. אווירת הדכדוך התחלפה באחת באווירת אופוריה ובתחושת ביטחון, שאויבינו לא יוכלו לנו לעולם ומקומנו על פני מפת העולם מובטח לנצח. לאווירה זו תרם בעיקר המפגש המרגש עם כל חלקי ארץ ישראל, ובעיקר שחרור ירושלים.
דורות מתבגרים נוטים להתייחס לדור הצעיר הבא אחריהם, לנוער, כדור שלא מגיע לדרגתו של דורם. כמעט כל שיחה בין בני שני דורות פותחת במילה: "בתקופתי…". זכורה הכתרתו של דור מלחמת ששת הימים כ"דור האספרסו". אבל זה הדור שחיסל את צבאות ערב במשך שישה ימים!
על עומקיו הנסתרים והמפתיעים של הדור, ניתן ללמוד ממכתבו של עופר פניגר, בן גבעת חיים שנפל בגבעת התחמושת, לחברתו, זמן קצר לפני המלחמה:
"אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים כאן, וכל כולם חוסר אונים ואוזלת יד. אני חש זאת בכל האבדון והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות, היודעות לסבול כל כך, מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם איני שוכח זאת! אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח.
"בסיירת היינו כאלה. היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות, עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם. עשינו כל אשר לא האמנו שיכולים אנו לעשות, והיינו בטוחים בכוחנו. היש הרגשה טובה לחייל מהיות שקט, ערני ומסוכן?"
תחושת הביטחון והאופוריה של המדינה הצעירה התחלפה שוב באווירת דכדוך ומועקה במלחמת יום הכיפורים, כששוב השתררה תחושת סכנה קיומית, ודומה שלא נגמלנו ממנה עד עצם היום הזה, כשאיננו מצליחים למלא עשור שלם ללא מלחמה.
בהסכמים כאלה ואחרים הותירו מדינות ערב בידינו את עזה ויהודה ושומרון, והמלחמות מול צבאותיהן הסדירים פינו את מקומן למלחמות מול ארגוני גרילה, שהתפתינו לחשוב שמהם לא נשקפת סכנה קיומית כמו זו של צבאות סדירים. כך אירע האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי בארץ ישראל מאז מרד בר כוכבא.
לכמה תארים, שיש בהם יותר מנימה של זלזול, זכה הדור הצעיר, זה שיצא למלחמת החרמה הנוכחית, זה שמילא את המטוסים ברחבי העולם כדי להצטרף לשורות הלוחמים: דור הטיקטוק, דור האינסטגרם, דור ה-z ועוד. בפואמה הנפלאה "יום תל פאחר", שכתב המשורר יעקב אורלנד על קרב הגבורה בתל פאחר שברמת הגולן במלחמת ששת הימים, אבחן אורלנד יפה את הפער שבין דימויו של הדור לבין המידות המופלאות הטמונות בו:
"הנערים הללו, שמשחקים 'מטקות' על החוף,
ששותים 'אספרסו' בדיזינגוף…
…שאין להם די מילים והם מדברים בפסיקים ונקודות
ואינם מאמינים באגדות.
הנערים הללו, שתסרוקתם פרועה וחיוכם מתוק כסכרין
ואין להם חוש למסתורין…
…הנערים הללו, המשוחצים ללא בושה,
שכמו אין בם לבד ממיצוי התענוג וכמו אין להם דבר שבקדושה…
…אבל הם בשורשם נפילים ובגזעם ילידי הענק.
לבם בתירוש וקלפים, אך בבוא שעת מבחן
יש מי שמנחש גורלם בצרוף קלפיהם בשולחן…
…כי הנה קרב יום שהוא לא יום ולא לילה,
בו יתבע מהם חוב הפער הגדול, שכר התקווה וגמול הציפיות,
והם יעופו נשרים ויעוטו אריות
ויעידו בנופלם ובעוטם
שאין הם נופלים מאבותיהם".
והנה הגיע היום, הגיעה שעת המבחן, והם התייצבו.
ואורלנד גם ידע מדוע.
"על מה אתה נלחם בני?" שאל אורלנד והשיב:
"על ארבעת אלפי שנה באדמה הזאת, על היותה דמך ומאודך.
על ברושך ותדהרך שנטעת בה.
ועל כרם גפנך ותאנתך.
ועל שזכית בה לשרות עם אלוהים ואנשים
ולהקים עמודי חכמה מאבניה ולבנות בה מקדש לחרדת הנעלם
ולנגן כינור בתוכה לנשמת אנוש.
על בית ראשון שהחריבוך עליה ועל בית שני
ועל עלבון נוודותך עני בשער.
ועל חרפת גרושך מגוי אל גוי
וכלימת רדיפותך עלי צוואר
ועל ביזיון אזלת ידך אל מול חורפיך.
הנה, כנגד אלה אתה נלחם, בני, בעבור אלה אתה נלחם".
כאז כן עתה: "למולכם האומה על סיפו של הדרור משתחווה ובוכה. הבינוה". ("מסביב למדורה", אלתרמן); וכאז כן עתה, אנו מתפללים: "ברכם אלי ברכם אלי, ברך יוצאי למלחמה, ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם, ברך את זה העם, את נעריו ולוחמיו עד קרב ייתם". ("תפילה", חיים גורי).
